מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מיכל שני, נולדתי בשנת 1944 בקיבוץ בית אלפא, קיבוץ בן 22 של תנועת השומר הצעיר. זהו קיבוץ קטן ויפה למרגלות הגלבוע. הקיבוץ היה מוקף גדר ובעצם סיפק את רוב צרכיו. זה היה קיבוץ שיתופי. הילדים בקיבוץ נולדו לחינוך המשותף. כל תינוק שנולד הובא ע"י הוריו לבית התינוקות וזה מעתה היה ביתו. האימהות היו באות להניק בשעות קבועות וחוזרות לעבודתן והמטפלות המסורות היו מטפלות בילדים. אנחנו כילדים קראנו לבית הילדים בית ולבית ההורים חדר.

כל שעות היממה, להוציא שעתיים אחה"צ, היינו בקבוצת הגיל שלנו ולמעשה חברת הילדים (כך קראו לכיתות היסוד) הייתה מרכז חיינו. התפיסה הייתה שהמטפלות והמורים הם הסמכות המקצועית והם יודעים מה טוב ונכון לילדים. וכמובן ישנו בבית הילדים. כל ערב בשעה 19:30 היו ההורים מביאים את הפעוטות לבתי הילדים, אומרים להם לילה טוב והולכים. המטפלת הייתה מקבלת אותם, היינו אוכלים ארוחת ערב, הולכים למיטות, שומעים סיפור ואז כיבוי אורות ולילה טוב.

שומרת הלילה

בבית ילדים אחד (לרוב בבית התינוקות) ישבה שומרת הלילה. היא הייתה מצוידת בעששית ופעם בשעה עשתה סיבוב בין בתי הילדים, כיסתה ילד מגולה (ששמיכתו נפלה), הרגיעה ילד בוכה, חזרה למקומה וכל הילדים נשארו אחד עם השני ללא מבוגר. קבוצת הגיל הייתה כמשפחה מורחבת עבורנו והקשרים בנינו הילדים עם בני גילנו היו חזקים מהקשרים עם אחינו ואחיותינו. במקרה שלי עם אחיותיי: יעל אחותי הצעירה זכרה לברכה, אביבה אחותי הגדולה ואני הייתי האחות המרכזית.

חיינו בקיבוץ ובחברת הילדים היו כחיים בגן עדן. אני זוכרת תחושת בטחון והרגשה שזהו מרכז העולם וכל החיים שמחוץ לחצר הקיבוץ פחות טובים ולא "שווים". הייתה זו ילדות מאושרת מלאת טבע וחופש. עם זאת הקשר עם ההורים אשר נבנה ברגיל בחיי היום יום בטיפול בילדים: אוכל, מקלחות, השכבה, דאגה לבריאות, קימה בבוקר, כל זה היה בידי המטפלות ומערכת החינוך ובאופן מובן זה השפיע על בניית הקשר האינטימי עם ההורים. את החסר הגדול הרגשנו אחיעם ואני כשנולדה בתנו הבכורה ענבל (ניסן 1968).

תקופת נעורי עברה עלי במוסד חינוכי גלבוע, ליד קיבוץ בית אלפא. חברת נעורים מכיתה ז' עד י"ב. נוער משלושה קיבוצים (בית אלפא, ניר דויד ומסילות) חברת נעורים תוססת, עצמאית, לימודים ללא מבחנים, הרבה שמחה, הרבה חברויות וכמובן במרכז החברתיים, תנועת השומר הצעיר. כשסיימתי את כיתה י"ב התגייסת לצבא והייתי מדריכת טירוניות, תקופה זכורה לטוב. בסוף תקופת הצבא הכרתי את בעלי לעתיד, אחיעם שני ומיד עם השחרור מהצבא התחלתי ללמוד בבית חולים השרון, בבית ספר לאחיות (שנתיים ב"השרון" ושנה בבית חולים "העמק").

ההורים של סבתא מיכל

בתאריך ה-12 לאוגוסט 1966 נישאנו, אחיעם ואני בחתונה אזרחית ובאפריל 1968 נולדה ענבל בתנו הבכורה. עברנו לחיות בקיבוץ עין השופט והבאנו את ענבל לבית התינוקות. לרגע לא יכולנו להשלים עם זה שאנחנו הולכים לביתנו ומשאירים את התינוקת שלנו, בת השלושה חודשים בבית התינוקות בידיים מסורות אמנם אבל לא ידיים שלנו.

ומרגע זה והלאה, במשך 17 שנה, נאבקנו בשיטת החינוך שהייתה נהוגה בקיבוץ, עד שהוחלט בהצבעה בשיחת הקיבוץ על מעבר ללינה משפחתית. במהלך שנים אלו, עקובות מאבקים חברתיים ואישיים, נולדו לנו עוד ארבע ילדים, בן ושלוש בנות: אייל, נעמה, ליב ומעיין. היום אנחנו הורים לחמישה ילדים וסבים לשישה עשר נכדים ונכדות, פנסיונרים מרוצים ושמחים בחלקם בעין השופט ושוב מרגישים שחיים בגן עדן.

הזוית האישית

סבתא מיכל וסבא אחיעם: שמחנו להשתתף בתכנית החשובה והמקסימה והחשוב יחד עם נכדנו אורי נהנינו לבלות במחיצתו ולספר לו סיפורים מהעבר המשפחתי.