מאגר סיפורי מורשת

היציאה לעצמאות של סבתא חנה

כשהייתי בכיתה י"א, בגיל 17, עזבתי את התיכון ונסעתי ללמוד אנגלית בבית ספר בלונדון בו למדו סטודנטים זרים מכל העולם. התארחתי אצל בן דוד של אבא שלי ואשתו שגרו בלונדון. לאבא שלי קראו ליאון, והוא לא היה בקשר עם בן דודו מאז שעזבו את פולין. בן הדוד ואשתו חיפשו כל השנים את המשפחה שלנו בארץ, וכשהגיעו אלינו לת"א, הייתה התרגשות גדולה ונוצר חיבור חזק מאוד. מצבם הכלכלי של ההורים שלי לא היה טוב ולצורך הנסיעה שלי הם אספו כסף במשך תקופה בכדי לממן אותה.

הנסיעה

זאת הייתה פעם ראשונה בחיי שטסתי והכל היה נראה לי עוצמתי, מלא חששות ועם הרבה סימני שאלה: מי יחכה לי בשדה התעופה? האם לונדון תמצא חן בעיני? איך אתרגל למזג האוויר הקר של לונדון, בתור מי שאוהבת לחיות במזג אוויר חם ורגילה ללכת לים? המטוס נחת בלונדון בשדה התעופה, ושם חיכו לי זוג הדודים, ילדיהם ואפילו נכדיהם – שבאו כולם לראות את "הקרובה רחוקה" שהגיעה מישראל.

"כל ההתחלות קשות…"

בימים הראשונים דודי היה לוקח אותי לחנות שלו ומהר מאוד הבין שאני משתעממת וחשב על עיסוק אחר עבורי. הוא מצא לי עבודה כסייעת בגן ילדים, שהיה צמוד לבית הכנסת שדודי נהג להתפלל בו. בעיני הילדים הקטנים אני נראיתי "עוף מוזר" בעיקר בגלל שלא דיברנו באותה שפה והעובדה שבאתי מארץ שונה. הייתי מגיעה בבוקר לגן עם הרבה שמחה ורצון טוב. הילדים היו מדהימים בעיני והיה לי כייף במחיצתם.

שנות השישים בלונדון!

עברו חודשיים… בית הספר שכן במרכז לונדון, ברחוב אוקספורד. התלמידים באו מארצות שונות והיו בו גם תלמידים מישראל. הישראלים התחברו מיד לקבוצה והרגשתי פחות בודדה. במשך הזמן נפתחתי לעיר עצמה: הלכתי להצגות יומיות שבהם השתתפו סטודנטים למשחק, בערבים ראינו הצגות ומופעים ובמיוחד זכורה לי כחוויה ההצגה "אותלו" מאת וויליאם שייקספיר בה שיחק השחקן לורנס אוליביה שהיה מפורסם מאוד גם בתאטרון וגם בקולנוע. בהפסקה ניגשתי אליו באומץ רב מאחורי הקלעים, והוא חתם לי על גבי התוכנייה של ההצגה. אני שומרת על זה עד היום! בסופי שבוע הלכתי לבית המשפט הידוע בלונדון האולד ביילי כדי לראות איך משפטים מתנהלים. בהתחלה היה לי קשה להבין את השפה אבל הזמן עשה את שלו…

במסגרת הלימודים הכרתי אנשים מארצות שונות. החברות הטובות שלי היו מהודו ושוויץ. עניין אותי לשמוע על התרבות שלהם, הווי החיים והמנטליות. היינו נפגשות אחר הלימודים והרגשתי שאני נחשפת לתרבויות שלא הכרתי. בסופי השבוע הארוכים המשפחה שלי הייתה מתארחת אצל ילדיהם שגרו מחוץ ללונדון ואני הייתי משחקת עם הנכדים שלהם, "שוברת" את הלשון באנגלית וכך גם מתקדמת בשפה.

באותה תקופה להקת הביטלס התחילה להתפרסם בלונדון. ההערצה של הנוער בכל העולם היתה תופעה ואני ראיתי את ההופעות שלהם בטלוויזיה המקומית. באחד מסופי השבוע הארוכים שחלו בימי שישי, שבת וראשון יצאנו לצפות במשחק טניס בווימבלדון. זאת היתה חוויה מיוחדת.

באחת הפעמים הלכנו כמה סטודנטים מביה"ס לראות משחק כדורגל בוומבלי. אני זוכרת שהקהל התלהב מאוד ולי זה היה מוזר כי זאת היתה פעם ראשונה שלי במשחק כדורגל.

כשהסתיימה שנת הלימודים עזבתי את המשפחה שגרתי אצלה והיות והייתי צריכה לממן את המשך שהותי בלונדון ולא רציתי לבקש כסף מההורים, עברתי להתגורר ולעבוד אצל זוג ישראלי שהיה זקוק למטפלת והייתי אופר לבן התינוק שלהם.

העבודה היתה קשה לי ולאחר חודש עזבתי את המשפחה.

ושוב חיפשתי עבודה…

מצאתי עבודה אצל משפחה שחיפשה אופר לבנם בן הארבע המשפחה התגוררה בבית מפואר בשכונת הנדון. התנאים שלי היו טובים כי מאוד אהבו אתי ותגמלו אותי בנדיבות. החזקתי מעמד חודשיים.

כל דבר טוב נגמר בסוף…

בינתיים בארץ קיבלתי צו גיוס ראשון לצבא. הגעגועים להורים ולחברים גברו ותכננתי את הדרך חזרה הביתה. ההורים שלחו לי כסף לקנות כרטיס לאנייה שהפליגה מנמל מרסיי בצרפת לנמל חיפה בארץ, שמה של האנייה היה "הרצל".

נפרדתי מהמשפחה שאירחה אותי, מילדיהם ומהנכדים, במסיבה שערכו לכבודי.

נפרדתי מחבריי מביה"ס ברגשות מעורבים. הקשר שהיה בינינו במשך השנה היה קשר חזק היות וכולנו היינו בלונדון ללא המשפחות שלנו ולעיתים החברים היו במקום משפחה. החלפנו כתובות ומספרי טלפון והבטחנו לשמור על קשר. הייתי מיודדעת במיוחד עם חברה ישראלית וחברה משוויץ והקשר איתן נשמר אחר כך לאורך שנים.

יום החזרה לארץ הגיע ואיתו גם המתח לקראת ההפלגה וההתרגשות הרבה. בהגיעי למרסיי חיכיתי יום שלם להפלגת האניה. הסתובבתי בעיר לבדי ואז פגשתי את דליה, בחורה ישראלית שחזרה גם היא באניה. נשארנו חברות טובות לאורך שנים והיא אף הכירה לי את איציק, שהפך לימים להיות בעלי…

בערב הפליגה האניה לנמל חיפה. ההפלגה ארכה ארבעה ימים במהלכם הכרתי צעירים מלונדון וחבר'ה מישראל ובסיומם הגעתי חזרה להוריי ואחי ששמחו מאוד והתרגשו לראותי, וחזרתי לחיי המהנים והמעניינים בתל אביב. השנה שלי בלונדון נשארה איתי כחוויה מדהימה שממשיכה ללות אותי עד היום, ולכן בחרתי אותה כסיפור שרציתי לשתף עם בן, נכדי הבכור.

הזוית האישית

בן: היה לי מעניין וכייף ללמוד ולחקור על סבתא, נהניתי מהמפגשים של הקשר הרב דורי.

סבתא: גיליתי, אצל בן החמוד, מחויבות ואחריות כלפי העבודה ויחד עם זאת הכתיבה התנהלה בנועם והרגשתי שבן מגלה עניין ומחכה למפגשים שלנו. הקשר בינינו התהדק יותר ולדעתי במהלך השנים כשבן יקרא שנית את העבודה הוא יפנים דברים בצורה שונה.