מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ליל סדר בלתי נשכח

קורין ועמי
קורין והנכדה יהל
ליל סדר במלון פארק נתניה

הסיפור מספר על סיפור חייהם של סבי עמירם ז"ל עם סבתי היקרה קורין, על סיפור אהבתם, בניית משפחתם ולאחר מכן על הפיגוע הנוראי שפירק את משפחתם ועל התקומה, ההנצחה של סבי ובניית המשפחה הגדולה והמלוכדת שסבתי בנתה במו ידיה.

היא היתה חזקה מהרוח

היא היתה חזקה מסופה

לצמוח מכלום שהיה לה

זה סוד הכח שלה

( אסתר שמיר)

אלוף נעוריי

"היי! תני לי סיבוב על האופניים", אני פונה אחורה וזר תלתלים מחייכים אלי. זהו עמי חממי. הבחור הכי חתיך בשכבה, הכי "שווה  בבית"ר. הכי "מגניב" בעיר. הכי טוב לב ביקום כולו.

אני, קורין, הייתי אז תלמידת תיכון. עולה חדשה מצרפת. הסיבוב באופניים הפך אותנו לזוג חבר וחברה.

"נתראה הערב כמו כל שבוע"? "כן", אני עונה. "כמו תמיד, תגיע לפני ואני כבר אבוא עם החברות".

ככה נפגשנו בסתר בכיכר העצמאות בנתניה. גם ההורים שלי היו שם. לא מזמן עלינו לארץ. הם עלו לארץ מתוך ציונות עמוקה. בהקמת מלון "פארק", בנוסף למקור פרנסה, הם רואים מעשה ציוני חשוב. כך יבואו תיירים. כך יראו את ארץ ישראל היפה. כך תתפתח הכלכלה.

 אני ועמי

תמונה 1

הם התנגדו בכל תוקף לקשר שלי ושל עמי. איזו מן תרבות זו? מי שמע שנערה צעירה כל כך תצא לבלות בלילות. ובינתיים  אנחנו רוקדים בכיכר בלי שההורים יודעים. עמי שלי עובר ללמוד בפנימיית הטכני של חיל האוויר. הקשר בינינו מתחזק למרות המרחק. אין טלפונים. (מחכים שבע  שנים לטלפון!). פלאפון?? עוד לא בחלומות. לא ווטסאפ, לא אינסטגרם ושום זום. שמרנו על קשר במכתבים. לפעמים לא הגיעו בגלל הצנזורה. מי יודע מה רצה לכתוב לי?

ישמח חתני

אני כלה, יום נישואינו הוא היום המאושר בחיי! הנה החלומות מתחילים להתגשם. אנחנו מקימים משפחה גדולה ושמחה. עמי ממשיך לתרום לחברה. מתנדב למשטרה.(לפעמים כעסתי עליו. בערב במקום לעזור עם הילדים הוא עם השוטרים  והגנבים). תמיד יצירתי. משקיע ודבק במטרה. כמו באותה פעם שיצא למרדף באוטו הפרטי שלו כדי שהעבריינים לא יגלו  שעמי והבלשים בעקבותיהם.במלון עמי עושה חיל. מאיר פנים לכל אורח. תמיד אופטימי. מלא שמחת חיים. גאה במה שיש לו. שמח בחלקו.

מה נשתנה הלילה הזה

ליל הסדר תשס"ב, 27.3.2002 מלון פארק נתניה. השולחנות ערוכים, הכלים נוצצים, קורצים לאורחים ברסיסים של אור:"ברוכים הבאים" "חג  שמח". סימני הסדר מונחים בקערות: כרפס, מצה ומרור. יש הנוהגים להגביה אותם מעל לראש. לזקוף את הראש על הנס של יציאה מעבדות לחירות. היין האדום נמזג לגביעים המבהיקים. זהו לילה קר, קודר. גשם זלעפות. חרבות של ברקים מפלחים את השמיים וזעף הרעמים מרעיד את הרחובות. עמי והילדים הגיעו כבר למלון. חוץ מאיתי שהיה חייל קרבי בגולני ולא השתחרר לחג. לי נשארו סידורים אחרונים בבית. אגיע יותר מאוחר. הערב זהו גם יום ההולדת שלי. כל המשפחה שלי תבוא: ההורים, האחים, האחיינים.

אביב בלב. שמחה רבה – פסח בא. האורחים מגיעים. מכורבלים במעילים. בפנים חמים ונעים. עמי, כדרכו מקבל  במאור פנים ובחיוך כל אורח. מלווה  אישית כל אחד למקומו. טפיחות על השכם. עוד מעט יתחיל "הסדר".

לאולם נכנסת אשה. לבושה במעיל ארוך וכבד. "בום בום בוםםם". קולות נפץ מחרידים, זגוגיות מתנפצות, רסיסים עפים לכל עבר.  העולם חשך. ומבעד האפלה זעקות הפצועים ודממת הנרצחים.

אני ברחוב. עוד מעט אפגוש את כל יקיריי ונחגוג יחד. שקט משונה שורר. אבל מה זה? המון "עיניים אדומות" מהבהבות לעברי. מה קרה? למה כל כך הרבה כבאיות?  גם אמבולנסים מייללים מגיעים לאזור. בקירבת המלון פוגשת אותי אחת העובדות. במבט מושפל היא אומרת לי שהיה פיגוע במלון. הראש שלי מתרוקן.  אני מגיעה למלון. לא מרשים לי להכנס. כוחות הבטחון חוששים  ממטענים נוספים. יותר מאוחר יתברר ש"האשה" היתה מחבל שהתחפש ופוצץ מטען נפץ שהסתיר מתחת למעיל. אני מפלסת את דרכי פנימה. בכניסה אני רואה את יותם ואת יאיר שהיו אז ילדים בני שש עשרה  ושלוש עשרה וחצי. דמעות מרות זולגות מעיניהם. הם כל כך מבוהלים. אני צריכה למצוא את השאר. מתברר שיותם בכוחות על אנושיים הצליח לפרוץ את שער ברזל האחורי שהיה נעול במנעול כבד. ככה פינה דרך לאנשים שימלטו את נפשם. אחר כך ראיתי את גילעד. גם הם היו בהלם. את מיכאל (בן 9 ), את נתנאל (7 וחצי) ואת עמי אני לא מוצאת! איפה אתם?

אחרי דקות שנראו לי כנצח, באה לקראתי נערה צעירה נושאת בזרועותיה את נתנאל הקטן. הוא פצוע ברגל ולא יכול  ללכת. מיכאל שקט שקט, לא מגיב לכלום גם לא לקריאותיו המצמררות של נתנאל:" אימא! אימא! צריך לקרוא תהילים!" האמבולנסים מתחילים לפנות את הפצועים לבתי חולים.

עמי עמי איפה אתה? אני לא מוצאת אותו. אומרים לי שלוקחים את עמי לבית החולים. לא נותנים לי להתלוות אליו באמבולנס. אני אפילו לא יודעת לאיזה בית חולים ל הוא מפונה. גם את נתנאל לוקחים. באמבולנס אחר. עמי שוכב יומיים בטיפול נמרץ. בינתיים המוני אנשים עוברים אחד אחד ליד מיטתו. מתברר שכך הם נפרדים ממנו. אני לא מוכנה להבין ולהפנים שזהו. נגמר החלום הטוב ומתחיל הסיוט. בדיוק כשהסתיים הניתוח של נתנאל, עמי נפטר. הלך מאיתנו כשעל פניו חיוכו הנצחי.

ההתמודדות – בניי הם בוניי

איך קמים בבוקר?

אני מרגישה שנמחקתי. מחיים מופלאים של שניים – בלעדי עמי אני לא חצי בן אדם. אני אינני. כלום. אני תלושה. תלויה באוויר. אין לי על מי להישען. הלב ריק. הכל ריק. המזל הגדול שלי אלו הילדים המקסימים. מזל שיש למי לדאוג. קשה, קשה מאד. כל ילד חווה את האובדן בדרכו שלו. אני צריכה להיות ערה וקשובה לכל אחד. לתת לכל אחד את המענה שלו.

ואני? ימים ארוכים שאני לא יכולה לעשות כלום. לא לצאת מהמיטה, לא לאכול. ובכל זאת, הרי צריך לשלוח ילד בן שבע וחצי לבית ספר. ובכלל, השיקום שלהם זה השיקום שלי. לעשות את הכל שיהיו להם חיים " רגילים". המודעות הזו מאלצת אותי להשתדל לתפקד. בכל רגע אני נזכרת בימי "השבעה". כל כך הרבה אנשים. חלק ניכר מהם אני לא מכירה. חלקם הכירו את עמי ז"ל רק באותו ליל האסון. מדהים איך עד הרגע האחרון הוא נכנס בקלות כזו ללב של אנשים. כל  מנחם רוצה לשתף מחוויותיו עם עמי ז"ל. כמה היה אהוב. כמה עזר לכל אחד.

כל סיפור כזה מחדד בי את תחושת ההחמצה. איך כבר לא נתבגר יחד, איך לא לא נחווה יחד את התבגרותם של הילדים. מעכשיו אני לבד, לבד, לבד. הכאב נמשך. הרבה משברים ונפילות. עם הילדים, ואישית. אבל אני מתמודדת. ממשיכה לשמור על קשרים עם חברים. גם אם כולם באים בזוגות ואני לבד.

כשחוגגים יום הולדת למישהו מהמשפחה המורחבת. אני שמחה בשמחתם. נושכת שפתיים ומגיעה לבד. לא נשארת בבית. אחד האירועים הקשים יותר בהתמודדות האין סופית, חגיגת בר מצווה לילד. בית כנסת בלי אבא. הנחת תפילין בלי אבא. הבר מצווה הראשונה הייתה של מיכאל. חגגנו במלון, אבל לא באולם הגדול שבו עמי נרצח. לא יכולתי לחגוג שם. המשכתי לחגוג בר מצוות. כל הנחת תפילין הייתה קשה, אבל נעזרתי בגדולים, שכל אחד מהם לקח על עצמו להיות לא רק אח גדול אלא גם "קצת אבא".

אחרי כל לידה המיילדת שאלה אותי:" מה יש לך בבית, בן?". "מזל טוב. מה יש לך בבית"? שלושה בנים, ארבעה בנים, חמישה בנים, ששה בנים. המיילדת אומרת שיהיו בריאים כולם. ששה בנים יפה מאד. אבל מה תעשי עם שש כלות"? אני לא דאגתי. לא ידעתי איזו חמות אני אהיה, אבל ידעתי איזה חם עמי יהיה. חייכן ונדיב ומבין.

אילו רק יכולתי להגיד לעמי או לפחות לכתוב מכתב, כמו אז בנעורינו. הייתי מספרת לו שאני ברוך השם, מסתדרת ואוהבת את כל כלותיי עד כלות. מספרת לו שההתמודדות קשה והגעגועים לא מרפים, אבל יש נכדים ונכדות נפלאים.  הם ההוכחה לניצחון. ההתמודדות נמשכה ואיתה הדאגות.  איך יגדלו הבנים כשיבואו בברית הנישואין. הרי היו קטנים כל כך ולא הספיקו לראות זוגיות טובה מהי. הרי היו קטנים כל כך ולא הספיקו לראות אבהות טובה מהי.

לא טוב היות האדם לבדו

תוך כדי הדאגה לבריאותם הפיזית וחוסנם הנפשי של ילדיי, ידעתי, והרגשתי שלא טוב היות האדם לבדו ושאני צריכה לחזור לחיי זוגיות. התהליך הזה של שיבה לחיים הזוגיים דרש ממני התמודדויות מורכבות. היה עלי להיות קשובה לרחשי ליבי אבל לזכור שילדיי ישארו לנצח בלי אבא.

אין לי ארץ אחרת

בהתמודדות עם הכאב, הדאגה לבניי וההיאחזות בחיים אני רואה בנוסף לניצחון האישי גם ניצחון ציוני – לאומי. חזרתי לעבוד במלון. אני ממשיכה את דרכם של הוריי. את הציונות שמפעמת בהם. את אהבת הארץ, את הנחישות שלהם, שלמרות הבירוקרטיה המשיכו בשיקום מלון "פארק". בכך הם מראים לשונאי ישראל שבהתמדה, בפיתוח הארץ נשגשג והניצחון יהיה בידינו לעד. חזרתי לעבוד במלון. נפגשתי עם ארגונים אמריקאיים שבאו לתמוך בישראל. סיפרתי על  ההתמודדות האישית ועל התקווה לעתיד הלאומי.

בעקבות הפיגוע הרצחני במלון "פארק", בו נרצחו שלושים אנשים ונפצעו מאה ושישים, יצא צה"ל למבצע " חומת מגן". אני מרגישה שההתמודדות שלי, גם היא "חומת מגן".

אנחנו ממשיכים לקיים את המלון. בכך אנחנו משמרים ומחזקים את התיירות לישראל. עם כל הקושי הכבד מנשוא, החזרה לשגרה היא הניצחון. את החוזק הזה שידרתי לילדיי וממשיכה בו. עכשיו גם לנכדיי.

יהל מתנדבת ב"עמותת עמירם"

תמונה 2

בני בכורי איתי ואחיו הקימו עמותה לזכר אביהם הקרויה "עמותת עמירם". כהנצחה המאפיינת את עמי בנדיבותו ובעזרתו לחברה. עמותה המחלקת סלי מזון לאוכלוסייה הנזקקת. בכך נשמר הקשר הרב דורי כשילדי וכיום גם נכדי ונכדותיי  מתנדבים במסירות ובאהבה רבה.

הזוית האישית

יהל: סבתי ואני חווינו יחד בתוכנית טיולים וחוויות רבות. אנחנו משפחה שמאוד אוהבת לטייל בארץ ולראות נופים ומקומות ייחודיים. נהנינו מאוד מהביקור בבית התפוצות והשתתפנו בתערוכה של בתי כנסת בעולם, בנוסף, הייתה פעילות עם חפצים בעולם, בה סבתי בחרה שרשרת זהב שהזכירה לה את אביה קלוד שהיה צורף תכשיטים באלג'יר, בצרפת ובארץ. וכך גיליתי שסבא רבא שלי היה צורף.

הייתי רוצה להגיד לסבתא שלי שאני אוהבת אותה וגאה בה שהיא סבתא שלי, שהיא חזקה, שיש לה הרבה כוחות וגם הרבה שמחה ואהבה למרות כל מה שהיא עברה. למרות כל הקושי, סבתא שלי עדיין נשארה חזקה ופתחה בחיים חדשים מבחירה, התחתנה מחדש ובנתה לה משפחה מדהימה. אני לוקחת את העוצמה והנחישות של סבתי ואת הכוחות שהיו לה בכדי לשמור על ילדיה בריאים ושמחים, גם אחרי משבר כה קשה.

קורין: הייתי רוצה להגיד לנכדתי יהל שמאוד שמחתי שהיא הזמינה אותי לתוכנית הזו. זה מראה לי שהיא רגישה ומתעניינת בעבר שלה ולא שקועה רק בענייני המדיה אלא יש לה רצון ואכפתיות להכיר את המסורת, ההיסטוריה והמשפחה. אני גאה בה על כך ואוהבת אותה מאוד.

ציטוטים

” התהליך הזה של שיבה לחיים הזוגיים דרש ממני התמודדויות מורכבות“

הקשר הרב דורי