מאגר סיפורי מורשת

שמי רני, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ומביאה את סיפורה של סבתא שלי. סבתי דליה זבולון לבית משפחת סלעי, נולדה בשנת 1949, בשער העמקים.

סבתא מספרת:

זה היה לפני שנים רבות, הייתי בכיתה ז' ויצאנו למחנה ל"ג בעומר בוואדי שקראנו לו "הג'ונגל." בבוקר ובצהריים בנינו מחנה עם הרבה מתקנים צופיים יפים וגם אוהלים. באמצע המחנה היה מגדל ועליו דגל המחנה. עד ארוחת הצהריים היינו עסוקים בבנייה צופית של כל המתקנים.

אחרי ארוחת הצהריים (שבישלנו במחנה) עשינו פעילויות ספורטיביות – ספורט טבלאי. כשהחשיך ידענו שלפי מיטב המסורת שלנו, בטח יבואו בשעות הלילה, הבוגרים (כיתות י'א י'ב) וינסו לגנוב את הדגל.

המדריכים הכינו אותנו לזה ודיברו אותנו על ההתקפה הצפויה. הם חילקו אותנו לחוליות שמירה, אבל היה ברור לנו שכולם ישמרו על הדגל כל הזמן. וכך היה.

הכנו ארוחת ערב ולאחריה הדלקנו מדורה, ישבנו ושרנו ונהנינו מאוד אבל גם היינו כל הזמן מתוחים – מה עומד לקרות. הזמן עבר, ואז – כשכבר ממש היינו מאוד עייפים, שמענו רעשים מפחידים של צעקות ורעש טרקטורים. כמובן שנבהלנו, אבל גם הסתדרנו כולנו במעגל צפוף מאוד סביב המגדל שעליו התנוסס דגל המחנה ועליו היינו צריכים לשמור מכל משמר, שלא יגנבו אותו!

המסורת אומרת שאם גונבים את הדגל – צריך לפרק את המחנה ולחזור הביתה, כי אין מחנה בלי דגל – הוא לב העניין!

באמת הבוגרים התחילו בהתקפה סובבו אותנו בריצה מהירה ומפחידה וניסו לפרוץ את המעגל – דחפו אותנו, ניסו להפיל אותנו לאדמה ולהיכנס לקחת את הדגל. אנחנו היינו מאוד נחושים, שילבנו ידיים חזק ועמדנו בהתקפה. המתקיפים הבינו שלא הולך להם ואז אחד מהם הדליק חזיז, התקרב למעגל  ו"הדביק" את החזיז לצוואר של אחד הילדים מאיתנו , שהיה ידוע כילד אמיץ. ברגע זה נשמעה צעקת כאב נוראה והמדריכים שלנו רצו לטפל בילד שנפצע.

המתקיפים הבינו שקרה משהו חמור וההתקפה נפסקה. הם פינו (המתקיפים) יחד עם מדריך את הפצוע במהירות למרפאה ומשם הוא פונה לבית החולים. הצלחנו לשמור על הדגל אבל במחיר די גבוה.

פינינו מיד את המחנה וחזרנו הביתה בלילה.

סבתא דליה בגיל 16

סרט סיכום תכנית בבית הספר

הזוית האישית

סבתא דליה מספרת לרני על הווי מחנה ל"ג בעומר, שהיה נהוג בתנועת ה"צופים".