מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1933 היטלר עלה לשלטון בגרמניה. ב-1 באפריל השלטון הגרמני הטיל חרם על היהודים והרחיק אותם מכל המשרות הציבוריות (כמו פקידות, משפט, רפואה, צבא וכד'). בספטמבר 1933 חוקקו חוקי נירנברג שהפכו את היהודים לאזרחים מדרגה שנייה. בשנת 1934 המפלגה הנאצית הייתה המפלגה היחידה בשלטון.

אני, אלי אליעזר כהן, נולדתי בסוכות – 30.9.1938 כשנה וחצי לאחר אחי דן, בתעודת הלידה שלי יש חותמת עם צלב הקרס. השם אליעזר נבחר מתוך מאגר שמות עברים שהנאצים הקצו ליהודים. הגרמנים דרשו שם ארי ולכן יש לי שם נוסף אלי שענה על דרישת הגרמנים.

כעבור כחודשים, בלילה שבין ה 10-9 בנובמבר 1938 היה ליל הבדולח. בלילה הזה הנאצים שרפו בתי כנסת, שברו חלונות ראווה, נכנסו לתוך הבתים ונפצו חלונות, צנצנות, מנורות וכלי זכוכית נוספים. בבית שלנו שברו כל מה שאפשר לשבור ולמזלי הייתי בידיים של אמא שלי, מאחר שהם שברו אהיל קריסטל גדול שנפל בתוך המיטה שלי.

בתוך הבית היה העסק של אבי שהיה בית מסחר ליינות ומשקאות חריפים וחלקם הוכנו בבית במרתף. באותה תקופה הנאצים החרימו את הבתים, העסקים, והרכוש של היהודים. לאחר שעזבנו לארץ ישראל החרימו לנו את הבית והוא ניתן לקצין בכיר ב-SS.

בלילה 10.11.1938 אני הייתי בן חודש וחצי לקחו את אבא שלי למחנה ריכוז דכאו (dachau). כאשר אבי היה במחנה ריכוז, אמי שהיתה אישה נאה מאוד הלכה כל יום לקצין ה- SS ומנדנדת לו שיחזיר את אבא הביתה כדי שיטפל ביין ובמשקאות שלא יתקלקלו מאחר ועכשיו הם רכוש גרמני. הוא הוחזר הביתה אחרי חודש ושישה ימים (עד 16 לדצמבר 1938).

אבי היה ציוני ורצה לעלות לארץ ישראל הוא קנה בארץ משק בבית יצחק (במושב כל המשקים ניקנו על ידי יהודים מגרמניה שרצו לעלות לארץ) הורי קיבלו certificate (אישור) לעלות לארץ ישראל.

בחודש אוקטובר 1939 הפלגנו באוניה לארץ וב- 19 לאוקטובר הגענו לנמל חיפה. כאשר הגענו לנמל חיפה לאימי ואבי היו  certificate (אישורים) כניסה לארץ ישראל ולאחי ולי לא היו אישורים להיכנס לארץ ישראל והבריטים לא רצו לתת לנו לרדת מהאנייה. אמא שלי שהייתה אישה אמיצה אמרה לאנגלים: "לבעלי ולי יש אישורי כניסה ואם אתם רוצים תיקחו את הילדים." האנגלים שאלו את כל אנשי הצוות של האונייה מי מוכן לקחת את הילדים בחזרה, כמובן שאף אחד לא רצה. האנגלים הרשו לנו לרדת תמורת קנס של 5 לירות סטרלינג, שהיה בזמנו הרבה מאוד כסף (שווה ערך ל…היום ).

על הרציף חיכה דודי פריץ, אח של אמי, שהגיע לארץ כמה שנים לפנינו ושילם את הקנס.

עברנו לגור בבית של דודי בנתניה שתי משפחות בשני חדרים עד חודש מאי 1940 כאשר הבית שלנו בבית יצחק היה מוכן. אבי עבד בחקלאות, סלילת כבישים ובבניית מגדל המים של הכפר. בגרמניה על מנת להיות מומחה ביינות היו חייבים ללמוד להכין חביות עץ ומכאן המומחיות לבניית העיגול של מגדל המים. בשנת 1940 אבי בנה בחצר נגריה, שכמובן הייתה מקום בילוי לאחי לי.

במגדל המים בחלקו התחתון היה חדר ששימש כגן ילדים לילדי הכפר. מכתה אלף למדנו בבית ספר ביאליק בנתניה והיינו נוסעים כל בוקר באוטובוס של אגד. במידה והיינו מאחרים את האוטובוס היינו הולכים ברגל לכביש הראשי ונוסעים באוטובוס ערבי שהיה מגיע מטול כרם לנתניה.

את הילדות עברנו בכפר בכיף ובפשטות במשחקי כדור וחברה. המשחק האהוב עלי היה לטפס לראש הגבעה עם עגלה קטנה ששימשה להובלות, להיכנס לתוכה ולרדת איתה במהירות. וגם לגלגל חישוק של אופניים עם מקל. גם שיחקנו; כדורגל, משחק מחניים והקפות. אחי ואני היינו מאוד שובבים ותמיד שהיה קורה משהוא כמו למשל שריפה במזבלה בואדי באמצע הישוב, ישר היו מחפשים את האחים כהן. כשעלינו על מגדל התערובת (כ- 8 מטר), כולם מאוד דאגו והזעיקו את אמי שצפתה בנו ואמרה: "מה אתם רוצים שאני אעלה להוריד אותם".

בשנת 16.2.1947 נוספה למשפחה אחותי יהודית.

בית ספר עממי למדתי בנתניה לא בהצטיינות יתרה. את המשך הלימודים למדתי בבית ספר חקלאי "אשל הנשיא" קצת לפני באר שבע, בהצטיינות רבה. מיד לאחר סיום הלימודים התגייסתי לגרעין נח"ל של תנועת המושבים שבו שירתתי כשנה. במהלך שנה זו השלמתי את המבדקים לקורס טיס שהתחלתי לפני הגיוס ולאחר שעברתי אותם בהצלחה התחלתי קורס טיס. סיימתי את קורס מס' 31 ב- 14.7.1960. שירתתי כ- 10 שנים כטייס קרב בחיל האוויר ועוד כ- 14 שנים במילואים.

התחתנתי ב- 13.8.1962 עם אילנה אותה הכרתי בלימודים בבית הספר החלקאי. לאחר החתונה גרנו בשיכון משפחות בבסיס חיל האויר בתל נוף. הבן הבכור, אלכס, נולד ב 31.3.1963 הבת אירית נולדה ב 16.1.1965. בשנת 1968 עזבנו את הבסיס ועברנו לגור בקיראון והתחלנו לבנות בית בבית יצחק ליד ההורים. בשנת 69 השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד כטייס באל-על. בשנת 1972 עברנו לגור בביתנו בבית יצחק וכעבור שבוע ב- 3.9.1972 נולד הבן הצעיר, אורי.

עבדתי באל-על 35 שנים ופרשתי בגיל 65. אשתי אילנה נפטרה ב 7.12.2001 ממחלה. בני אלכס, נהרג בתאונת דרכים בארה"ב ב- 5.3.2003.

יש לי 8 נכדים. הנכדה הגדולה, עדי, בת 26 והנכד הקטן, אסף, בן 6.

הנכדים הנוספים: אלון, שלי, אופיר, נועה, אלה ומאיה שאיתה ביצעתי את פרויקט ה"קשר הרב דורי".

מאז שפרשתי מאל-על התנדבתי 10 שנים במשטרת התנועה ומזה כ- 3.5 שנים מתנדב ביד שרה, כנהג ב"נכונית" (הסעת נכים בכסאות גלגלים) ובעמותת "רעות בעמק" שמטרתה שילוב פגועי נפש במעגל העבודה.