מאגר סיפורי מורשת

הורי נישאו בשנת 1933 באוסטריה. האווירה באותה תקופה היתה קשה. הם הרגישו שזה יהיה רעיון טוב לעזוב את אוסטריה. היתה להם גם אפשרות לעזוב לארצות הברית כפי שהרבה אנשים עשו, אבל הם החליטו לעלות לישראל. בהחלטה משותפת הוחלט שאמי תעשה ראשונה, עלייה לישראל ותכין את הרקע ורק אחר כך יגיע אבא שלי. אכן כך היה.

בתחילת הדרך אמא הגיעה ושכרה דירה בכפר סבא. אבא הצטרף אליה חצי שנה אחר כך. המצב לא היה פשוט. היתה בעיה של שפה וכמובן של עבודה. למרות הקושי הם שמחו על ההחלטה לעלות לישראל. אבא התחיל לעבוד בסלילת כבישים ובפרדסים. אמא עבדה בעבודות מזדמנות. הם עשו מאמצים מרובים להשתלב בארץ ללא שפה וללא משפחה ואכן הצליחו. לאחר זמן מה הציעו להם עבודה באזור תל אביב. הם עברו לגור בבני ברק. אמא עבדה כתופרת ואבא כנהג סוכן בחברת השוקולד ״עלית״. הם למדו את השפה מהר מאד וכך הצליחו להשתלב בארץ.

עדין הייתה מועקה קשה. כל משפחתם נותרו באוסטריה. הורי הפצירו במשפחה שנותרה באוסטריה לעלות לישראל מאחר וידעו שהמתיחות הזאת באירופה לא מבשרת טובות אך למשפחתם היה קשה לעזוב את ״סיר הבשר״ מאחר ומצבם שם היה טוב מאד. כשהיטלר עלה לשילטון רוב בני משפחתם של הורי ניספו בשואה.

הילדה רלה

לאחר המלחמה החליט אבי שהוא רוצה לחפש שארים של בני משפחה. הוא פנה לסוכנות היהודית וביקש את עזרתם לנסות ולמצוא שארים. כך הוא הגיע למידע על הילדה רלה, בת אחותו, שהייתה היחידה שנותרה בחיים. הסתבר שהיא אומצה בגיל צעיר על ידי משפחה נוצרית שגידלה אותה כילדה נוצריה. בשלב מסוים הם העבירו אותה למנזר באנגליה ושם היא גודלה כנוצריה ואף ענדה צלב על חזה. דרך הסוכנות אבא הגיע לרלה וביקש מהמינזר לאמצה כבת. באותו הזמן בדיוק חיפשה אותה גם דודתה מאמריקה שגם ביקשה לאמצה. מאחר ולדודה לא היו ילדים הוחלט שהיא תהיה זאת שתאמץ את רלה. רק אז בעצם נודע לרלה שהיא יהודיה. רלה גדלה בארצות הברית בתנאים טובים מאד וקיבלה חינוך יהודי מצוין. כל אותה תקופה המשפחה מישראל ומאמריקה שמרו על קשרים הדוקים. כשבגרה רלה ונשארה המשיכה להגיע לביקורים כמעט בכל שנה עם משפחתה.

בתקופה האחרונה נובמבר 2017 הגיעו שתי בנותיה של רלה עם משפחתן לחגוג את בר המצווה של הנכד בירושלים. רלה לא יכלה להגיע מפאת מצבה הרפואי. נפגשנו איתם אני וילדי. חגגנו איתם את בר המצווה של הילד פה בישראל. היה מרגש מאד.

המסר הוא הכי חשוב. ניצחנו את הגרמנים והם לא הצליחו להשמיד אותנו. זה הסיפור שאני בטוחה שיש דומים לו במשפחות יהודיות נוספות.

פנינה לנדוור מלץ.

קישור לראיון עם ספילברג ורלה.

הזוית האישית

פנינה: "יש געגועים להורים והרבה תודות שאל אף הקושי שהיה להם כעולים חדשים הם עשו את המיטב לחנך אותי ואת אחותי והם הצליחו".

ניר: "נהנתי מאוד לעבוד עם פנינה, היא אישה מדהימה ובת משפחתי. הסיפור נגע לי מאוד, במיוחד כשהוריה עלו לארץ".