מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בסיביר כמה חודשים אחרי מלחמת העולם השנייה.

הורי, סוניה ודוד, ברחו מאוקראינה בשנת 1940 ועבדו במכרות פחם עד שנת 1949, לאחר מכן הם חזרו לאוקראינה. הם ברחו מהשואה וחוו קשיים של רעב, מחסור ומחלות. הם איבדו הרבה קרובי משפחה במהלך השואה. אחים, אחיות, אחיינים והורים.

הם באו לעיר צ'רנוביץ על- מנת להתחיל מחדש. לאבא שלי היה חלום לעלות לארץ. כל שנה הוא ואמי היו מגישים בקשה לאיחוד משפחות. לאבי היה אח שגר בישראל ובכל שנה חיכינו לתשובה חיובית והתאכזבנו כל פעם מחדש. הרגשנו שאנחנו חיים על מזוודות, אבל אבא שלי לא ויתר.

באוקראינה הרגשנו כאזרחים סוג ב' והיה הרבה בוז כלפינו כיהודים. אני זוכרת משם בעיקר רעב ועוני. לא היו לי משחקים והתביישתי להזמין חברות אלי הביתה. הבית שלנו היה בעל חדר אחד והורי עבדו בשתי משמרות, ביום ובלילה.

 מאלבום תמונות ילדותי ברוסיה

יום אחד הגיע אישור לעלות לארץ ובשבעה ליוני בשנת 1967 הגענו סוף סוף לארץ, בזמן מלחמת ששת הימים.

החלום של אבי התגשם!

כיום אני מרגישה הזדהות עם הארץ שלי וגאה במדינה שלנו שהגיעה בשבעים שנותיה להישגים אדירים.

היום אני יודעת שאין לי ארץ אחרת.

אין לי ארץ אחרת – גלי עטרי

הזוית האישית

רעיה: מאוד התרגשתי מהמפגשים וחיכיתי שהם יתחילו, ומסתבר שצדקתי, אני פשוט ממש אוהבת את נכדתי הבכורה ואהבתי להיות איתה, אני מרגישה שהיא שותפה להסטוריית החיים שלי. אני מקווה שהיא תעביר את ההסטוריה לילדיה.

איילה: אני מאוד נהנתי להיות עם סבתא שלי כל יום רביעי ואני מרגישה (אחרי שכתבנו את הסיפור) כאילו שאני מכירה יותר טוב את ההסטוריה המשפחתית.