מאגר סיפורי מורשת

נולדתי כזכר בשנת 1946 בקיבוץ חולתה שבאזור צפון הארץ. כשהגעתי לגיל 6 עברנו מהקיבוץ לשיכון ברמת אביב, שם למדתי בבית הספר ״אילנות״.

לא הרגשתי טוב בבית הספר ואפילו שנאתי אותו. הייתי ילדה מבודדת מאוד, לא הרגשתי בנוח לדבר עם אחרים, מה שהביא לכך שתמיד הייתי בצד. הייתי עדינה מאוד והבנים בבית הספר שלי לא קיבלו זאת יפה –  הם היו קוראים לי ״גוזלי״, כיוון שהייתי נראית להם חלשה מאוד. הייתי תמיד נורא מפחדת שיאיימו עלי או שייפגעו בי אך אף אחד לא היה בא לעזרתי.

בהמשך עברתי לבית הספר ״תחכמוני״ אך גם שם לא הסתדרתי. לא רציתי ללמוד, ורציתי להיות אישה ולא נער – מה שהוביל לכך שנשרתי מבית הספר במהלך כיתה ז׳. הילדות שלי הייתה ילדות קשה, תמיד הרגשתי לא מחוברת לעצמי, לא מחוברת לגוף הביולוגי שקיבלתי בלידה. הרגשתי שהוריי לא תמכו בי.

הוריי היו תמיד עסוקים בענייניהם, כך שיצא שלפעמים הייתי חוזרת מבית הספר ולא היה מי שידאג לי. חיפשתי אדם שיגן עליי כיוון שהוריי כמעט אף פעם לא היו שם בשבילי, תמיד הייתי צריכה להגן על עצמי אך לא תמיד זה היה אפשרי. אלה היו שנים קשות מאוד, שנים שעד היום צרובות בזיכרון שלי לרעה.

תמיד ידעתי שאני שונה מאחרים, הרגשתי לא מחוברת למין שאיתו נולדתי. בפורים תמיד הייתי בוחרת תחפושות נשיות יותר, הייתי מבקשת להתחפש לבת, לנסיכה. כשהייתי מבקרת את סבתי הייתי לוקחת שמלות שלה מהארון ומודדת עליי, הייתי יושבת מול שידת האיפור המפוארת שהייתה לה ומתאפרת, זה תמיד גרם לי להרגיש טוב יותר, זה תמיד עניין אותי מאוד.

בחודשי החורף הייתי אוהבת ללכת לשדות פרחים אשר היו קרובים לבית שלי, אני זוכרת שהייתי יושבת שם על האדמה בין כל הפרחים הצהובים ומדמיינת שהפרחים הם השמלה הארוכה שלי אשר מונחת מאחוריי על האדמה. הייתי מסתכלת על השמיים, חושבת ואומרת, ״אם יש מישהו שם למעלה, בבקשה, תעשה שאני אהיה אישה״

האירוע שהיה לי קשה ביותר, זה אשר גרם לי להבין שאני חייבת להתחיל שינוי היה בגיל 13 בבר המצווה שלי. המשפחה שלי התרגשה מאוד מהאירוע הזה אך אני פחדתי ממנו, אני זוכרת שביום בר המצווה בבית הכנסת באו אליי כל המוזמנים, הם אמרו לי מזל טוב, אמרו לי שסוף סוף אני הולך להיות ״גבר אמיתי״ אבל אני לעומתם לא שמחתי מזה, זה לא מה שרציתי, ידעתי שאם אמשיך בתור ״גבר״ אני ארגיש רע לכל משך חיי.

עשיתי אירוע בר מצווה, עלייה לתורה, כאשר עליתי לקרוא את הדרשה שלי קראתי אותה כמה שיותר מהר שיכלתי רק שאוכל לסיים עם זה במהירות וברגע שסיימתי לקרוא את הדרשה התעלפתי מהלחץ, מהידיעה שאני לא במקום שטוב לי בו. זה היה אירוע קשה מאוד עבורי. ערב לאחר העלייה לתורה הוריי ארגנו ארוחה, מן מסיבה בביתי אך אני ברחתי מהבית כיוון שהייתי צריכה להירגע, לנשום קצת אוויר. הלכתי לחורשה שהייתה באזור הבית שלי והתפללתי לשמיים שאם יש מישהו שם למעלה, בבקשה שיעשה אותי אישה.

בגיל 15 התחלתי לקבל זריקות אסטרוגן, הורמון נקבי, לאט לאט הגוף שלי החל להשתנות והתחלתי את השינוי הטרנסי שלי,התחלתי להיות אני, להיות אפרת. הפעם הראשונה שהלכתי ברחוב בתור אישה היה אירוע מדהים בשבילי, הלכתי עם פאה בלונדינית, שמלה ורודה ונעלי עקב שחורות, הרגשתי בעננים, הרגשתי מאושרת כל כך הרגשתי שסוף סוף יכולתי להיות מי שאני!

תקופה מסוימת לאחר שהתחלתי את השינוי הטרנסי, כשכבר הייתה לי נראות נשית לגמרי המשטרה בארץ החלה לרדוף אותי, הם היו רודפים אחריי ברחובות, פונים אליי בלשון זכר, קוראים לי״הומו״. המשטרה האשימה אותי בהתחזות לאדם שלטענתם לא הייתי, הם האשימו אותי בהתחזות לאישה. בשנת 1962 כשהגעתי לגיל 17 החלטתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות כך כשהמשטרה רודפת אותי ולמרות אהבתי הגדולה לארץ ישראל נאלצתי לעזוב אותה.

עזבתי את הארץ לאירופה והתחלתי להופיע, עבדתי כאמנית,עשיתי פלייבק, ליפ-סינק. הייתי לבושה בשמלה מרהיבה והופעתי כך בכל הופעה, זו הייתה הצלחה מסחררת, אנשים היו קמים להריע לי בסוף כל מופע. בתקופה זו הכרתי מישהו, ז'אק לאונידס. הוא היה מגיע למועדון שהופעתי בו כמעט 3 פעמים בשבוע, הוא היה מחזר אחריי מאוד,אני שמחתי שיש לי אותו אך פחדתי מאוד להתחבר אליו כיוון שאמרתי לעצמי שאני באמצע דרך, בזמן תנועה ואסור לי לעשות דבר שיעצור אותי וימנע ממני להמשיך.

תקופה לאחר מכן, בגיל 19 עברתי את הניתוח לשינוי מין, באותה התקופה היה איסור מוחלט לעשות ניתוחים כאלו, היו ברחבי העולם רק כמה רופאים יחידים אשר עשו את הניתוח הזה ורובם עשו זאת כניסוי ולא היו מוסמכים לכך.את הניתוח שלי עברתי בקזבלנקה-מרוקו, בחרתי לעשות את הניתוח שלי דווקא שם כיוון ששם היה רופא מומחה בנושא זה,הרופא הזה נקרא ג׳ורג׳ בורו אשר בזמנו היה המנתח הכי טוב עם הכי הרבה ניסיון בניתוחים לשינוי מין.

ההגעה לקזבלנקה הייתה קשה מאוד במיוחד באותה תקופה כשמרוקו הייתה נחשבת ארץ אויב של ישראל. חששתי מאוד מהטיסה ובמיוחד מביקורת הדרכונים כיוון שבזמן זה כבר הייתה לי נראות נשית לגמרי אך שם הלידה שלי והמין אתו נולדתי עדיין היו רשומים בדרכון שלי. הייתי עדיין נחשבת כבן, זכר. נוסף לעניין הדרכון גם היה עליי סכום גדול מאוד של כסף בשביל הניתוח ומאוד חששתי שיגלו זאת ויחשבו שהכסף הזה מיועד לדברים אחרים.

למרות כל החששות, הגעתי בשעות הצהריים לקליניקה של ג'ורג' בורו, רופא צרפתי שעבד בקזבלנקה ונותחתי בערב. לפני שנכנסתי לחדר הניתוח ביקשתי ״אם יש מישהו מעליי, או שיוציא אותי כאישה מושלמת או שייקח אותי אליו, כי בצורה בה אני חיה היום אני לא מתכוונת יותר לחיות.״

כאשר התעוררתי מהניתוח היו לי כאבי תופת, הייתי קשורה למיטה בידיי וברגליי בכדי שלא אגע בצינורות ובדברים שהיו מחוברים לאזור הניתוח ומספר ימים אחרי שהתאוששתי הרופא ניגש אליי ואמר לי, ״היום זה היום הגדול שלך!״ וכך באמת היה. זהו היום בו יכולתי להתחיל את חיי מאה אחוז בתור נקבה.

זה היום בו נולדה אפרת.

לאחר הניתוח החלטתי לחזור לישראל בכדי לשנות את המין והשם שלי בתעודת הזהות, בחזרתי לארץ הרגשתי ביזיון. ביקורת הדרכונים הייתה קשה, התחילו לחפש במזוודות שלי, על הגוף שלי,צחקו עליי, והשפילו אותי. השינוי המגדרי בתעודת הזהות לא הייתה תהליך קל. פניתי למשרד הפנים ומשם הפנו אותי למכון הפתולוגי שם היה פתולוג שבדק אותי, הפשיט אותי לגמרי, קרא לסטודנטים לצפות בי בלי לבקש ממני אישור. הוא היה נוגע בי, צוחק עליי ומבזה אותי.

הוא שאל מהי מידת הנעליים שלי וכשעניתי הוא ענה לי ישר בקול תוקפני שיש לי ״רגל של גבר״. אך אני אמרתי לעצמי שהם לא ישברו אותי, אני אגשים את החלומות שלי, זה בעצם היה המוטו שלי לחיים, כך פעלתי וכך גם ניצחתי. חודש ימים לאחר חזרתי לארץ סוף סוף קיבלתי את תעודת הזהות.

במשך כל הזמן שחייתי באירופה סבתי הייתה מזמינה אותי לבקר אותה בגרמניה אך דחיתי את ההצעה שלה המון זמן, מעל 5 שנים, זאת כיוון שהיא לא ידעה על היותי טרנסית ומאוד פחדתי מהתגובה שלה. כל פעם מצאתי תירוץ אחר לא להגיע.

בסופו של דבר החלטתי לטוס לבקר אותה, אך זה היה כשכבר הייתי בשלב מתקדם של השינוי, ונראיתי מאוד נשית. בכל מקרה, החלטתי להגיע אליה כגבר, קניתי פאה קצרה,תחבושת אלסטית להשטיח את החזה והתלבשתי בתור בן. כשהגעתי לשדה התעופה מאוד התרגשתי כי זו הייתה הפעם הראשונה שלי במקום כזה ואז קראו לי לעלות למטוס. כשנכנסתי למטוס ראיתי את הדיילות ואיך שהן נראו, אלגנטיות ויפות מאוד, וכך החלטתי שברגע שאסיים את השינוי המלא אני אהיה דיילת.

כשהגעתי לבית של סבתא שלי לאחר שלא פגשתי אותה שנים הייתי לחוצה מאוד. פחדתי שהיא תגלה על כך שאני במהלך שינוי טרנסי, על כך שאני אישה עכשיו, שאני בגוף נקבה. ברגע שסבתי ראתה אותי היא שמה לב שמשהו קצת מוזר, היא שאלה אותי אם יש לי משהו לספר או להגיד לה וכמה דקות לאחר מכן הלכתי לשירותים בביתה, הורדתי את הפאה הקצרה שהייתה עליי, את התחבושות אשר השטיחו לי את החזה והחלפתי בגדים.

כך סיפרתי לסבתי על היותי טרנסית, אמרתי לעצמי ״על החיים ועל המוות״. הייתי לחוצה נורא אך ניגשתי כך לסבתי, במראה נשי לגמרי. תחילה היא הייתה מופתעת מאוד אך לאחר כמה רגעים היא החלה לצחוק, חיבקה אותי ואמרה לי שהיא שמחה שעשיתי מה שטוב לי ושהיא תמיד תתמוך בכל דבר שאעשה, דבר ששימח אותי מאוד וגרם לי להרגיש כאילו ירדה לי עוד אבן מהלב.

זמן מה לאחר שעברתי את השינוי המלא ראיתי מודעה ״דרושות דיילות״, שלחתי קורות חיים והלכתי לריאיון עבודה, עברתי קורס והתחלתי לעבוד כדיילת. זו הייתה ממש התגשמות חלום בשבילי! בחברת התעופה לא סיפרתי על היותי טרנסית, ואפילו נורא פחדתי שיגלו שנולדתי אחרת.

לאחר 22 שנה של עבודה כדיילת ומגורים בחו"ל, הכרתי את בעלי והתפטרתי מעבודתי כדיילת אוויר בכדי להתחתן.

החלטתי שאני רוצה לחזור לארץ, לתרום ולעזור. באותה תקופה הייתה מלחמת לבנון השנייה וראיתי את הצורך הרב בעזרה והתנדבות שהיה קיים אז. התחלתי להתנדב במשטרה, שם פעלתי במוקד הטלפונים בתל אביב ובהמשך קודמתי לתפקיד סק״מ (סגל קצונה מתנדב) כאחראית על המתנדבים במשטרה.

במשטרה בתפקיד סק״מ (סגל קצונה מתנדב) כאחראית על המתנדבים במשטרה

במשך כמה חודשים התנדבתי ולא סיפרתי על היותי טרנסית אך יום אחד התבקשתי להגיע לשיחה, נבהלתי מאוד ותהיתי במה מדובר, הגעתי לשיחה וישבו מולי חלק מפיקוד תל אביב, הדוברות והקצינים. הם ביקשו ממני לספר על עצמי, לספר להם מי אני. בהתחלה לא הבנתי מה הם רצו ואז הם שאלו וביקשו ממני לספר להם על ילדותי. הם סיפרו לי שהם עושים סרטון תדמית ושהם רוצים שאספר להם את הסיפור שלי בכדי שאהיה חלק מסרטון זה.

תחילה פחדתי מאוד, הצבתי להם שני תנאים בכדי שאספר להם עליי: תנאי אחד היה שלא יוציאו אותי מהמשטרה והשני היה ששום שוטר לא יתנכל אליי. אחד המפקדים אמר לי שהוא כבר שנים מחפש את השוטר ההוא שהתנכל לי בעבר, ואמר "אם מישהו מנסה לעשות לך משהו, תשלחי אותו אליי, אני אטפל בו”. בסופו של דבר הסכמתי לספר את הסיפור שלי ולהיות חלק מסרטון התדמית של המשטרה, סרטון שצולם ופורסם בסוף שנת 2016.

עם נשיא המדינה

לפני מספר חודשים החלטתי להתחיל לכתוב את סיפור החיים שלי. תמיד היו אומרים לי שיום אחד אנשים ישאלו אותי מה עם הסיפור שלי, אנשים יתעניינו וירצו לשמוע. בהתחלה לא האמנתי לזה אך החלטתי בכל מקרה לכתוב את סיפור חיי. היה לי מאוד קשה לעשות זאת בגלל שכל פעם שכתבתי וסיפרתי על אירוע מסוים הרגשתי שאני עוברת אותו מחדש. נזכרתי בכל הדרך שעברתי וזה היה דבר לא קל בכלל.

לאחר שסיימתי לכתוב את סיפור חיי חשבתי מה אוכל לעשות עם זה. חשבתי על האפשרויות של להוציא ספר או סרט דוקומנטרי אך זה לא מה שרציתי. מה שבאמת רציתי שיקרה היה שסיפור חיי יהפוך למחזה, וכך קרה. יונתן קלדרון עזר לי לעבד את כל מה שכתבתי לצורה של טקסט למחזה ולפני מספר חודשים, בחודש יוני 2017 עלה המחזה ״לזאת יקרא אישה״ לראשונה בתיאטרון הבימה, בבימויה של רקפת בנימין, בסיוע המרכז הגאה בתל אביב ובביצוע האנסמבל הגאה.

בחודש מרץ 2017 משטרת ישראל הקדישה עבורי ערב במרכז הגאה בתל אביב בהשתתפות 80 שוטרים. בערב זה העלינו חלק מההצגה שלי מול השוטרים ובסוף הערב מפקד המחוז עלה לבמה והגיש לי את מדליית מחוז תל אביב. זה היה רגע שמח מאוד בחיי, מין סגירת מעגל עם המשטרה – אלה שבשנות ה- 60 היו רודפים אותי היום מקבלים אותי כחלק מהם, דבר שמרגש אותי מאוד.

אני מאוד גאה בסיפור חיי ובמחזה שיצא ואני נורא שמחה שקיבלתי את ההזדמנות הזו לספר את הסיפור שלי ולהעביר אותו. המטרה שלי כיום היא להפיץ את הסיפור שלי בכדי לעזור לנשים טרנסיות אחרות. אני מקווה שבאמצעות הסיפור שלי אנשים יבינו שלהיות טרנסית זה לא סתם להסתובב עם פאה שמלה ונעלי עקב, להיות טרנסית זה משהו שבא מבפנים, מין דחף מסוים, כמו אהבה – זה קיים אך קשה מאוד להסביר את זה.

אני ממש לא מתחרטת על כל מה שעברתי, גם לא על הרגעים הקשים. הדרך הזו עזרה לי להתחבר לעצמי, לחבר את הגוף שלי לנפש. אני לא מתביישת בהיותי טרנסית ולהפך, אני מתגאה בזה, זה כבר חלק ממני. אישה טרנסית תמיד תישאר אישה טרנסית, היא תמיד תישאר עצמה ותמיד תישאר מיוחדת.

הזוית האישית

סיפורה של אפרת טילמה תועד במסגרת שיתוף פעולה בין תכנית הקשר הרב דורי המרכז הגאה של עיריית תל אביביפו ותנועת הנוער איגי.