מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים בתמוז תרפ"ח (1928) בשכונת סוכת שלום. אבי , הרב דוד אריה ברנדווין זצ"ל, הקפיד מאד בשמירת מצוות והיה ציוני ולפני מלחמת העולם השניה הגיע לארץ ישראל בתקווה להעלות את משפחתו לארץ ישראל. וכך היה לפני מלחמת העולם השניה כל המשפחה עלתה ארצה. הוא היה הבעלים של בנק "ציון", היה מעורה ברכישת קרקעות ובבניית שכונות חדשות בירושלים וסייע לרבים לעלות ארצה. אִימי, אסתר מלכה לבית הורוויץ, היא הייתה אישה גומלת חסדים, ניהלה את הבית ודאגה לחינוך הילדים, שתי בנות ושלושה בנים.

הכל התחיל כשיום אחד, הגעתי עם אימא שלי לכיכר השבת בגאולה בירושלים, ראיתי שם שני בחורים מדביקים מודעות על הקיר ולפתע פתאום מגיעים חיילים ושוטרים בריטים לתפוס אותם. אנשים שעמדו שם הרגישו את המתח באויר, אפשר היה לחתוך את האויר בסכין.

עניין אותי מאד מה כתוב במודעות. ניגשתי, וכך היה כתוב בכרזות: 'אנחנו לא נהיה כצאן לטבח, האנגלים ישלמו בדמם על כל דם יהודי שנשפך'. על הכרזות היו חתומים לוחמי חירות ישראל. אחרי יומיים הלכתי בלילה ברחוב וראיתי שני בחורים, שוב, מדביקים מודעות על הקיר. וואו, זה המדריך שלי בתנועת הנוער. ועלתה מחשבה בראשי. יש לי קצה חוט להגיע ללח"י.

בראש חודש כל השבט התכנס יחד, נעמדתי ופתחתי את הפה, אמרתי: "מה האנגלים האלה חושבים להם? הם באו עם הצהרת בלפור לבנות לנו בית, אבל סגרו את חוף הים, שאף יהודי לא יוכל להציל את עצמו ממה שקורה באירופה? בואו נלמד לקחת נשק, להשתמש בנשק ונזרוק אותם מכאן". כל מי שהיה בחדר צחק ואמרו לי: "מאיפה את חושבת שניקח נשק, את יודעת שהאנגלים שולטים על כל העולם כמעט". למחרת הזמינו אותי למשרד ואמרו לי שאני לא יכולה לדבר כך, כי אני מסכנת את עצמי ואת האחרים. ועוד הוסיפו ואמרו: "את תקברי את עצמך ואת כולנו יחד איתך".

הבחור שהיה שם, הכינוי שלו היה דב, חשב שאולי כדאי לנצל בחורה צעירה שמתלהמת כל כך, זה יכול לעזור למטרות של הארגון, הטילו עלי כל מיני תפקידים ולא ידעתי שזה במסגרת הלח"י, חשבתי שזה במסגרת תנועת הנוער. אני ידעתי דבר אחד "צריך לשחרר את עם ישראל מעול זרים ולזרוק אותם מפה". בחיים לא יריתי כדור, אבל בגלל התצפיות שלי נהרגו הרבה קצינים בריטים. כל הזמן נתנו לי תפקידים קטנים, ולי נמאס. הבנים היו יוצאים לקרב, אני רציתי להילחם בדיוק כמו הבנים.

הייתי כזה עכברון קטן, ובדיוק בגלל זה הם חשבו שאני מתאימה – כי אף אחד לא היה חושד שאני טרוריסטית כזו גדולה. יום אחד בא דב, עם חיוך מאוזן לאוזן ושאל, אם אני רוצה לצאת לקרב? אני עניתי לו: "בוקר טוב אליהו, מה חשבת? תגיד כבר מה אתה רוצה?" והוא ענה לי "את מוכנה להרוג את הרמטכ"ל הבריטי בארץ ישראל? – גנרל אלווין ברקר?"

חשבתי לעצמי "אני עוד לא הרגתי זבוב, איך אתה שולח אותי לרמטכ"ל?", הוא הפגיש אותי עם קצין המבצעים שלנו, הכינוי שלו היה מזל, מזל  חשב שדב השתגע ושאל: מה הבאת את התינוקת הזו, מה פתחת גן ילדים? דב אמר לו אל תדאג התינוקת הזו, תעשה את העבודה יותר טוב מכל הגדולים. מזל שאל, את מוכנה להרוג את גנרל ברקר? אמרתי שלא יריתי מעולם בנשק, לא אחזתי בנשק ואפילו לא מגיעה להדק. דב אמר: "את לא צריכה אקדח ולא רובה, מחר את תתחפשי למטפלת, ניתן לך עגלה עם תינוק ותטיילי ליד הבית של הגנרל עם עגלת התינוק. את תדווחי לנו , מתי הולך , מתי נכנס עם מי הולך וכו… מהטיולים שלי גיליתי ויידעתי את חברי, שהוא עשה את אותה הדרך כל יום, יוצא בשעה 8.30  למלון המלך הדוד, שם היתה המפקדה שלהם. מה גם שהגנרל, יצא עם חבר או שניים, ללא נשק וללא שמירה. לא עוברים יומיים, אמרו לי אנחנו נחליף את התינוקת בעגלה, בבובה עם חומר נפץ, את תעברי לידו, תלחצי על כפתור וזה יוביל להתנקשות בחייו של הגנרל. הביאו את החלטתם לידי המפקדה של הלח"י והם אמרו, מה פתאום!!! חבר'ה, אצל היהודים לא מתאבדים, היא תתפוצץ יחד איתו!!!, אני אומרת חבר'ה השתגעתם אני רק אלחץ על הכפתור ואברח מיד.

למחרת אנחנו שומעים שהוא מגיע לשדה התעופה בעטרות. לח"י הטמינו מוקש במקום –  הוא מתקדם ואז מיד אמרו אתה לא מתקדם, החיילים האנגלים סרקו את האזור והצילו את חייו, שנייה לפני שהתפוצץ. עוד מילימטר והוא לא היה בחיים. הגנרל "הגיבור הגדול" עוזב את הכל, בורח לאנגליה, ולי לא היה לי את מי לפוצץ ועם מי להתפוצץ. מאז הדביקו לי החברים את השם "יעל" – על שם יעל התנ"כית שהרגה בתנ"ך את סיסרא. "גם סיסרא היה רמטכ"ל, רק שיעל ההיא הצליחה להרוג אותו". אנחנו נלחמנו אז בממשלה זרה, היום יש לנו ממשלה יהודית אחרי 2,000 שנה. הנשק היחידי שלנו הוא חינוך למען ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.

יעל (חיה) בן דב, לאחר מלחמת ששת הימים, עברה להתגורר עם משפחתה בבית חנינא שבמזרח העיר, יחד עם משפחות נוספות של חברי לח"י לשעבר שהתגוררו ב"בית השבעה". לפני כשלוש שנים עברה להתגורר בדיור מוגן "לב ירושלים" שם פגשנו אותה. באחד המפגשים, קרוב לט"ו בשבט, העשירה אותנו יעל במשמעות הממרה "האדם הוא עץ השדה".

הזוית האישית

יעל: שמחתי מאד שהביאו ילדים לבית האבות, נהיה לי טוב על הלב ושמחתי מאד לשתף בסיפורי.

אוראל: נהניתי מאד לשמוע את הסיפורים של יעל, היא העבירה לנו מסרים וערכים חשובים מאד.