מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

להתראות רומניה, שלום ישראל

אני וסבתא ישבנו בצוותא
תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר הלל
סיפור על העלייה ארצה

סיפור העלייה ארצה מתחיל מיד אחרי תום 'מלחמת העולם השנייה' אחרי השואה ומתייחס לניצולים אשר בהגיעם לרומניה לערים שלהם גילו שאין להם בתים, עסקים, משפחות מכרים והם חסרי כל וללא אפשרות להתפרנס. ממשלת רומניה, הסוציאליסטית, החליטה שתאפשר ליהודים לעלות לפלשתינה. העלייה נעשתה עם אוניות שיצאו מקונסטנצה הנמל הגדול לים השחור, יעברו דרך מיצרי דרדנלים ליד טורקיה ויצליחו להגיע לנמל חיפה בפלשתינה.

אך כאן התחילו הבעיות: אנגליה לא רצתה לקבל אותם בקולוניה שלה. טורקיה לא הסכימה שיעברו דרכם והתחילו בעיות. האניות שהפליגו ולא יכלו לעגון באף נמל, בחורף בקור ללא מזון, או בגדים לחורף עם כפל נוסעים מהתכולה המותרת, וחלק מהם נשלחו לקפריסין עם  הנוסעים בגטו, לשנתיים או יותר.

זה התחיל בערך בשנת 1946-7 והמהגרים יצאו ללא מטען, ללא דרכונים רק דף יציאה מרומניה. כאשר הגיעו לישראל אז פלשתינה קיבלו אוהלים לגור בהם. האח הצעיר של אימא יצא את רומניה בלי כלום, כי גנבו לו בנסיעה ברכבת לבוקרשט את המזוודה עם הבגדים, הארנק עם התעודות והכסף, ומזלו הגדול הייתה בחורה שהכיר מרומניה, הייתה יחד איתו בקפריסין שנתיים, הם התחתנו ועלו סוף סוף ארצה עם שני הבנים.

בשנת 1948 העולים הגברים שהגיעו יצאו ישר למלחמה, לעזור למדינה החדשה בלוחמה נגד הערבים שלא הסכימו עם הקמת מדינתנו. באותה תקופה עצרו את ההגירה מרומניה והיהודים שחלק ממשפחותיהם עלו ארצה וחלק נותר ברומניה, ביקשו לעלות להשלמת המשפחות. הסדר בין ממשלת רומניה וממשלת ישראל בעזרת יהדות אמריקה, אפשר לחלק מהמבקשים לעלות ארצה.

בשנים 1957-8 קיבלה המשפחה שלי אישור לעלות לארץ. התכוננו, והיינו מוכנים לנסוע לבוקרשט, כאשר ברגע האחרון הגיע מברק שבו מודיעים לנו שהאישור של אבי בוטל "כי אין ממלא מקום" לעבודה שלו. נאלצנו לאלתר על מנת שנוכל להמשיך לחיות שם. פרקנו את הארגזים ועשינו מיטות (לחמישה אנשים), שולחן, סדרנו פתילייה, תנור עם עצים ,כסאות והמשכנו  בחיינו למרות האכזבה. עד שנת 1961-2 לא ניתנה אפשרות הגשת בקשות לעליה לישראל, וכשכבר כתבנו את הבקשה, התנקמו בנו: לא יכולנו להמשיך בעבודה שלנו כי יכולים לבגוד במדינה. לא יכולנו ללמוד באוניברסיטאות, סילקו אותנו מהמפלגה הקומוניסטית והחיים היו קשים מאוד לכולנו.

בשנת 1964 קיבלנו את האישור להגר לישראל ושבועיים להתכונן. היינו צריכים להביא אישורים מכל המוסדות הממשלתיים על העדר חובות, משפטים פתוחים, הלוואות לבנקים או משרדים אחרים, ולהכין בארגזים את המטען של 20 או 40 ק"ג למשלוח באוניה לישראל. אילצו אותנו להביא את הארגזים ברכבת משא, להעביר אותם למכס ושם התכולה הועברה על ידי המוכסים, לארגזים אחרים על מנת להבטיח שאין דופן כפולה שבה חבויים דברים כמו כסף, תמונות, מטבע זר, תכשיטים ועוד. מיותר לציין שלא כל התכולה הגיעה ארצה, וזמן ההובלה היה כשלושה חודשים. במטען היד הרשו לנו לקחת בגדים להחלפה וקצת אוכל לדרך.

חייבו אותנו לישון במלון מסוים בבוקרשט על מנת שלא ליצור קשר עם המשפחה. לפני שעלינו על המטוס דרשו ממני להוריד את עגילי הזהב שלי, כי אסור לקחת תכשיטים ואז נתתי אותם במתנה לילדה שהסתכלה עלינו.

טסנו לנאפולי באיטליה. טיסה ראשונה בחיים, יציאה מרומניה לאירופה. בנאפולי היינו בפנסיון שבעה אנשים בחדר, למשך חמישה ימים. קומה שש עם מעלית שדורשת מטבעות כדי לנוע, ולנו לא היה בכלל כסף. היו לנו שלוש ארוחות כשרות שאורגנו על ידי הסוכנות  היהודית מישראל. מנאפולי נסענו ברכבת לילה לרומא ומשם לוונציה. הגענו ביום שישי ובגטו של היהודים, בחצר בית הכנסת, הוזמנו לארוחת קבלת שבת כשרה. משם עלינו על אוניה "אתונאי," ולאחר שייט של חמישה ימים הגענו לחיפה. על האנייה פגשנו תיירים מצרפת, אמריקה, מרוקו ונציגי הסוכנות היהודית אשר קבעו את מקום הדיור שלנו בארץ. עזרתי לרומנים ששטו איתנו לנהל את השיחות עם אנשי הסוכנות בעזרת צרפתית ואנגלית.

שלחו אותנו לירושלים וחשבנו שזה מצוין. הדוד קלמן, האח הצעיר של אימא נסע עם אבא וחזר בוכה כי, שיכנו אותנו בחצי צריף אזבסטון בשכונת אזבסטונים, עם חלונות ודלת שבורים. עם רצפת בטון מלאת בורות ולהגיע לתחנת אוטובוס צריכים לעלות 229 מדרגות. מזל שיכולתי לבקש בצרפתית לתקן את הדלת, החלונות והרשתות וגם את דלת הכניסה. אימא הייתה חולה  נעזרנו בקרובים שלה לגור אצלם (חדר מתחת למדרגות שבחצר), עד שתיקנו את הצריף. גרנו שם שנה, עם מיטות ברזל, עם שמיכות, בלי כריות, בלי סדינים, עם סכום מאלומיניום, עם פתיליה, צלחות מפח ורק אחרי שלושה  חודשים הגיע המטען מרומניה. ההורים שידעו לכתוב ולקרוא אידיש התחילו ללמוד עברית ואנחנו הלכנו לאולפן לעברית כדי שנוכל לעבוד.

הזוית האישית

עמרי טיטלבאום: בזכות התכנית נחשפתי לסיפור המשפחתי.

מילון

פנסיון
סוג של בית מלון שאורחיו מקבלים אוכל ולינה.

ציטוטים

”גם כך הכסף שבעולם לא יכול לקנות טיפה אחת של זמן“

הקשר הרב דורי