מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

להיות מקור השראה לדורות

תקווה ומשי בפעילות תיעוד הסיפור
תקווה בגן הילדים
תקווה עשור מספרת

נולדתי בשנת 1949 בעירק בעיר בגדד, בבית חולים מאיר שנבנה אז ונחשב כמפואר ומשוכלל. שם נולדתי אני תקווה ואחותי אסתר הבכירה בעירק. בארץ ישראל נולדו עוד 3 אחים מקסימים.

ההורים שלי  נולדו בעירק והיו עשירים. לסבא היו מטעי תמרים. היו להם חנויות תבלינים וצמחי מרפא.

פוגרומים שהיו גרמו להורים לעזוב את עירק למרות שעדיין לא קיבלו אישורי יציאה מעירק. אבא הפעיל קשרים ונתן שוחד כדי לצאת מעירק. הוא היה ציוני והיה לו רצון עז- ממש כמיהה לעלות לישראל.

אבא זירז את אמא להתארגן ולצאת בסודיות. אבא עבד בחנות כלי בית. לא גילה לאיש שהוא עוזב. לאמא הייתה ירושה של כלי כסף וזהב רב מסבתא והיה אסור להם לקחת דבר.

אמא ז"ל שנפטרה לפני שבועיים, והייתה בת 98. ברוב חכמתה הסתירה את הזהב וכלי הכסף במכפלות המעילים העבים שהיו אז מצמר וכך הצליחה להביאם לישראל והורישה אותם לילדים, אני תקווה מתהדרת היום בתכשיטים בהנאה ובעונג רב ושומרת אותם מכל משמר.

התכשיטים שתקוה ירשה מאמה

תמונה 1

חפץ נוסף שאמא הביאה תוך כדי הסתרה גדולה, כוס היין העשוי מכסף טהור, מרוקע בידי אמן, אנו מקדשים בו בחגים ובשמחות. בשבתות מקדשים בכוס אחרת.

תמונה 2

נסענו לפרס (אירן) משם לטורקיה ומטורקיה לישראל. היה פחד של הורי שיתפסו אותנו, ולכן לא התבלטנו, אבל הצליחו לקנות לי בגדים חמים ויפים שכל יתר האחים שלי לבשו אותם. זכור לי מעיל עם שערות כמו לכבש בצבע לבן שמאוד אהבתי אותו.

עלינו לישראל ישר ל"שער העלייה", גרנו באוהלים ועברנו חורף קשה  במשך שלושה חודשים. לא היו מספיק שמיכות חמות, גם האוכל היה מועט מאוד. בתור ילדה בת שנה קיבלתי דייסה והורי סיפרו שלא אכלתי אותה אז אבא שלי אכל את הדייסה.

מי הגשמים זרמו מתחת למיטות ביחד עם העכברים. לאחר 3 חודשים אמרו לנו שיקחו אותנו למקום שיהיה בית, ונוכל לגדל ירקות, פירות ויהיו תנאים יותר טובים. הסיעו אותנו במשאיות ללא ספסלים רק ארגז והיינו בסקרנות גדולה לאן לוקחים אותנו. הורידו אותנו במקום שומם לחלוטין ואמרו לנו פה אתם יורדים. חלקם התנגדו ואמרו אין פה כלום. כמובן שירדנו נתנו לנו אוהלים וטוריה ואמרו  נוריד את הקוצים ונקים אוהל. כשהורי הקימו את האוהל, זחלתי בזריזות בין העשביה והורי היו צריכים לחפש אותי.

באוהלים ישנו על מיטות ברזל ומזרוני קש בצפיפות רבה. מים לקחנו מצינורות השקייה שהיו זרוקים בשטח.

לאחר מספר חודשים בנו בית של חדר וחצי ומטבחון קטן, וסוף סוף מים בתוך הברז בבית והשמחה הייתה גדולה. כמובן שעדיין לא היה חשמל ושום מכשירי חשמל. לצורך העבודה החקלאית קיבלנו סוס ומחרשה ידנית והורי חרשו וזרעו במו ידיהם, ואת הסחורה לקחו לאשקלון ברגל. מזה התפרנסנו.

בכל יום ב-10:30 בבוקר הלכתי לצרכנייה לקנות לחם שהיה שחור עגול עם ריח משכר. ולכל משפחה לחם אחד. ושאר מוצרי יסוד לפי תלושים שקיבלנו.

במושב גידלנו מספר תרנגולות, עז ושני כבשים. וכך היה לנו חלב, בשר, תרנגולות שחטנו בחגים. אמא הכינה לבן מהחלב. בכל יום שחזרתי מהגן, חיפשתי ביצים בין העשבים, כמובן שחילקנו אותם בין כולנו, איש לא אכל ביצה שלמה.

במהלך הזמן שהיינו במושב, נולדו לי שני אחים. את הברית עשינו בבית ולכיבוד אבא הצליח להשיג מעט סוכריות ומעט ענבים שקטף מהשדות העזובים. את הסוכריות הגשנו במגש הכסף וכוס הקידוש בגביע הכסף שהבאנו מעירק. דודתי שבאה איתנו, מצאה חתן והתחתנה במושב, החתונה הייתה על במה שבנו מארגזים. שמו שמיכה על הארגזים, שמלה לבנה שהשאילו אחת מהשכנות והינומה.

מצאו איש חכם שקידש אותם. רקדנו בהורה בין העשבים לפי השיר "בן לוקח בת, ובת לוקחת בן הרבי אמר צריך להתחתן" כמובן לא הייתה מוזיקה אבל שמחה גדולה הייתה. לא היה אוכל לכיבוד.

זכורה לי חוייה שאימי ואבי הלכו לישוב עזוב שהערבים נטשו, והביאו מיטה, כלים וחמור טועה שמצאו בדרך. הערבים השאירו מטעי פירות והאנשים קטפו תמרים, תאנים, שקמים ואכלנו אותם בתיאבון רב. סלט הכנו מחובזה ומשאר עשבים שהיו מצויים לאכילה.

היחסים במושב היו כמו משפחה אחת, אחד עזר לשני, אפילו חלקנו את מעט האוכל שהיה, וכולם היו שמחים, שרים בבתים, מתבדחים וצוחקים. בבגרותי שאלתי את הורי :"איך הייתם שמחים למרות כל התנאים הקשים?" אמרו משפט גדול: "הגענו לארץ הקודש, ארץ ישראל מדינה משלנו" בכל פסח התפללנו לשנה הבאה בירושלים.

במושב הלכתי לגן, שם זכורה לי בובה אחת שהייתה, שני משחקים שהגננת יונה הכינה ומעט צבעים לציור. בחצר היה רק מגדל בשלבים בצורת משולש. באחד החגים, הגננת הביאה פטפון ושמענו שירים, זו הייתה אטרקציה מרשימה לאותה תקופה. ממתקים לא היו רק מוכר ארטיקים הגיע פעם בשבוע, עבר במושב והכריז ארטיק, ארטיק והרבה ילדים התאספו לקנות. במהלך היום שיחקנו בשדות חופשיים וההורים לא היו צריכים להיות מודאגים. טיפסנו על עצים, קטפנו תותים, דומים, גומזים (פרי עץ השיקמה).

בשנת 1954 אבא קנה בית בשכונה הערבית שהייתה באשקלון. מאוד אהבתי את הבית והשכונה, למרות שזה היה בית ערבי ללא שכלולים. אבא קנה חנות ומכר ירקות ופרות, כך שהיו אפשרויות מזון מרובות יותר. קיבלנו תלושי מזון אחת לחודש למצרכים בסיסים בלבד, אך את טעם השוקולד שקיבלנו בתלוש לא אשכח. חלקנו בחבילה אחת כל המשפחה.

בית הספר היה בבניין ערבי רעוע אבל למדנו בו בשמחה. את תיקי בית הספר אמא תפרה לכל אחיי וכמובן גם בגדים, לשבת היה בגד מיוחד, לבית הספר היו מספר בגדים.

מרפאת קופת החולים היה בית של אחד מעשירי הפלסטינים שעזבו את המקום. בשנים האחרונות ראיתי את המבנה באשקלון מגודר ועזוב. כיום שאר הבתים בשכונה הרסו ובנו שכונה חדשה מודרנית. בשכונה עברו עגלונים ומכרו נפט, סודה, קרח, חלב והכריזו על מרכולתם.

הרחובות באשקלון לא היו סלולים עם אספלט, ובחורף הנעליים היו נרטבות ומתמלאים בבוץ ומים. אהבתי ללכת לבית הספר, הייתה חברה נעימה והיה חשוב לי כי נתנו לנו ארוחת צהריים חמה. חדר האוכל היה בצריף.

בבית הספר הייתה משמעת טובה, כיבדנו את המורים, עמדנו כאשר נכנסו לכיתה, היינו מאוד מנומסים וקיבלנו את מה שהמורים ביקשו כמעט ללא ערר. באספות הורים, ההורים קיבלו את דברי המורה בכבוד רב ולא התלוננו. בבית הספר העממי יצאנו לטיול שנתי פעם בשנה, היו חברות שלא היה להן כסף לטיול, וכל הכיתה יצאה לעבוד בחקלאות במושבים הסמוכים כדי לממן את עלות הטיול שלהן. מכרנו  עיתונים ישנים למוכר הדגים שהיה עוטף את הדגים בעיתון, למי שהיה פרחים בגינה מכר ואת הכסף תרמנו לטיול השנתי.

ימי הולדת לא חגגו לנו. בשנים מאוחרות יותר חגגו לחברות יוצאות מאירופה כי אצלנו הספרדים, לא היה נהוג לחגוג גם בת מצווה לבנות. לבנים חגגו בבית ובבתי כנסת בצורה צנועה מאוד.

תמונה 3

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר נגבה ראשון לציון, שנת תש"פ (2020). המורה המובילה- שרון אדם

מילון

כמיהה
רצון עז; הִשְׁתּוֹקְקוּת; הִכַּסְפוּת; הִתְאָווּת

חובזה
בעברית חֶלְמִית (שם מדעי: Malva) היא סוג של כ-30 מיני צמחים עשבוניים רב שנתיים במשפחת החלמיתיים. העלים הם בעלי אונות לסירוגין. גובה הגבעול נע בסביבות 50 ס"מ, קוטר הפרחים נע בין 0.5 ל-5 ס"מ, והם בעלי חמישה עלי כותרת לבנים או ורודים וחמישה עלי גביע. לחלמית פרי קטן הראוי למאכל. גם עליהם של מינים רבים של חלמית ראויים למאכל, לדוגמה, בסלטים, לאחר בישול, בחביתת ירק או בקציצה מטוגנת.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”הגענו לארץ הקודש, ארץ ישראל מדינה משלנו“

הקשר הרב דורי