מאגר סיפורי מורשת

סבתי שרה נולדה באוסטריה, בדרך מרומניה עם אמה, שהייתה בהריון איתה. הוריה צעדו ביערות והיה מאד קשה. אביה משה, היה נכה וההליכה הייתה קשה עליו, ואמה רחל, שכנעה אותו פעמים רבות להמשיך במסע כשרצה להפסיק. לאחר טילטולים רבים, הגיעו למחנה מעבר באוסטריה ושם נולדה סבתי. הם שוכנו בביתן ארוך יחד עם עוד המון משפחות וילדים. התגוררו שם במשך שנה ולאחר מכן הועלו לארץ באניה. סבתי שרה עשתה את צעדיה הראשונים באנייה בגיל שנה.

שירתתי בחטיבת גולני כסמלת מבצעים. בהיותי שנה בצבא בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. באגף המבצעים בו שרתתי תכננו את מהלכי המלחמה והייתי חלק מהתהליך. בפרוץ המלחמה ולאחר כיבוש רמת הגולן עליתי יחד עם הכוחות והתמקמנו בעיר קונטיירה. לפני המלחמה הצטרפתי לאימוני החורף והקיץ של החטיבה ולעוד משימות שהוטלו עליה. המלחמה הקשה הייתה עבורי טראומטית. המון חיילים וקצינים שהכרתי מקרוב נהרגו במלחמה. באחת הפעמים בקונייטרה, הגיע תורי להצטרף לג'יפ סיור יחד עם קצין האגם בחטיבה . קצין האגם סירב לקחת אותי ונימק שיש לו הרגשה לא טובה ולכן לא צרף אותי. אני כמובן מאד התרגזתי ולא הבנתי את הבעיה. שעה לאחר מכן התקבלה בקשר הודעה שאותו הגי'פ עם קצין האגם עלה על מוקש. פשוט ניצלתי בזכות אותה הרגשה של קצין האגם.

שמי המקורי שרינה שניתן לי על שם סבתא מצד אמא. בהגיעי ארצה בגיל שנה החליטו לעברת לי את השם לשרה. כינוי החיבה שהורי נתנו לי הוא "שורקה". שם המשפחה שלנו ברומניה היה "סולומון." השם עוברת שוב בהגיענו ארצה ל "שלום". אם אהבתי? היו לי התלבטויות בנושא!!

אני הבת הבכורה. יש לי אח צעיר ממני ב 4 שנים. תמיד גיליתי אחריות, מאחר ובזמן ההוא נאלצתי להיות לעזר למשפחה בנושאים שונים וכן בהשתתפות בגידולו. אחי ואני היינו ונמצאים עד היום ביחסים טובים. שומרים על קשר. אחי ומשפחתו מתגוררים בנהריה כמעט 62 שנה.

גדלתי בנהריה. תחילה גרנו במעברה בפחון קטן וצפוף שהיה לוהט בקיץ וקפוא בחורף. לאחר מכן עברנו לגור בבית קבע בשכון ממשלתי שקבלנו מטעם חברת "עמידר". הבית היה בן שני חדרים אחד להורים ואחד לנו הילדים. היה צפוף אך לא היו תלונות. הבית היה קרוב לבית הספר היסודי. את הקניות ערכנו במכולת השכונתית, שבה היה בעל המכולת רושם בפנקס את סכום הקניות מידי יום ובסוף החודש היה מקבל תשלום.

אהבתי בעיקר להיות בשפת הים ובבריכה. ידעתי מגיל מאד צעיר לשחות. מאחר ונהריה שוכנת לשפת ים, נהגתי לרכוב על אופניים רוב שנותיי. הצטיינתי בספורט, בעיקר בכדורסל. בבית הספר הייתה תזמורת שבה הייתי חברה וניגנתי על חלילית. היינו צועדים באירועים עם תלבושת מיוחדת ברחובות העיר, כשבראש התזמורת צעד/ה מנצח/ת עם שרביט והוביל/ה את התזמורת. זאת הייתה חוויה גם לנו וגם לצופים בנו. אהבתי מאד לקרוא וביליתי המון זמן בספריה הציבורית. אהבתי מאד את החגים יחד עם סבא וסבתא שלי. הילדים של כל בני המשפחה היו נפגשים. משתוללים וחוגגים את החג, יחד עם המאכלים המסורתיים של כל חג וחג. לאבי היה קיוסק. אהבתי מאד ממתקים וכשהייתי באה לעזור לו הייתי מוכרת סופגנייה ואוכלת סופגנייה. מוכרת ארטיק ואוכלת ארטיק. אבי בצחוק היה אומר לי לא לבוא לעזור יותר כי אני אוכלת לו את כל הרווח. חוויה טראומטית שאני זוכרת עד היום. במרכז השכונה בה גרתי היה כביש עם ירידה מאד תלולה. רכבתי על אופניי כשבמהלך הרכיבה התקלקלו המעצורים והאופניים דהרו במהירות מטורפת. בסופה של הירידה היה עץ ענקי. למזלי, ראה את ההתרחשות אחד מבעלי החנויות שלצד הכביש, קפץ למרכזו וברגע האחרון פשוט עצר אותי רגע לפני שכמעט התרסקתי לתוך העץ הענקי. מודה לו עד עצם היום הזה.

גן הילדים בו למדתי היה במעברה בנהריה. אני זוכרת שבגיל 5 הייתי הולכת לגן לבד ללא הורה מלווה. הגן היה קרוב, לא היו אז מכוניות לכל אחד כמו היום, ולכן הייתי צריכה להסתדר לבד. וכמוני שאר חבריי. לא הייתה טלוויזיה. סיפורים שמענו רק כשהגננת הקריאה לנו. לא היו מחשבים בגנים כמו היום והפעילות הייתה בעיקר במשחקי קופסא, משחקי חברה, וכו'. למדתי בבית הספר היסודי "כצנלסון" שהיה קרוב לביתי. היינו נוהגים לקום כשהמורה נכנסת לכיתה. לא קראנו למורה בשמה כמו היום, אלא רק "המורה". בזמני למדו בבית הספר היסודי עד כיתה ח' ולא כמו היום שלומדים עד ו' ועוברים לחטיב הביניים לפני התיכון. השתתפתי במקהלת בית הספר, בתזמורת, הייתי טובה בספורט. למדתי בתיכון מקצועי "דו שנתי" כצנלסון שהיה באותו מקום של היסודי. מאד רציתי ללמוד הוראה, אך להורי לא היו האמצעים לשלם עבורם בסמינר, לכן נאלצתי ללמוד מקצוע כדי שאוכל להיות לעזר בפרנסת המשפחה. ואכן כך היה. זוכרת שמהמשכורת הראשונה שקבלתי קניתי להורי סלון חדש!!

למדתי במגמת פקידות. לקראת סיום לימודי התקשרו ממפעלי "ישקר", שסטף וורטהיימר היה בעליו, לביה"ס ובקשו לשלוח אליהם תלמידה שסיימה בהצטיינות, כי הם זקוקים למזכירה. נשלחתי לשם ובגיל 16 התחלתי את מסורת העבודה שלי. בחרתי במקצוע זה מחוסר אמצעים של הורי לשלוח אותי לסמינר למורים. נהניתי מעבודתי. עסקתי שנתיים במקצוע עד לגיוסי לצבא. המקצוע שהשתדרג עם השנים מלווה אותי עד שהפסקתי לעבוד לפני חמש שנים.

הכרתי את בעלי במסיבה בתל אביב בשנת 1971. הייתי בת 23, בעלי בן 34. החתונה הייתה בתל אביב. לא הייתה מסיבת טרום חתונה.

כרגע אני אזרחית ותיקה. השכלתי היא 10 שנות לימוד. בזמנו רציתי מאד ללמוד הוראה אך להורי לא היו האמצעים הכספיים, לכן נאלצתי ללמוד בבית ספר מקצועי למזכירות ופקידות ונאלצתי להתפשר. הלימודים אכן מאד חשובים, אך החיים מלמדים המון וזה גם סוג של בית ספר.