מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה דיין, לפני נישואי, שמי היה מכלוביץ ולאחר הנישואים: דיין, זהו שם מקורי של משפחת הבעל שהייתה משפחת רבניים, דיינים בפרס.

להוריה של חנה היתה בת שנפטרה בגיל 4 במהלך מלחמת העולם השניה בתוך הגטו, ואילו חנה נולדה ב16.9.43 בגטו עצמו, גטו "בראשד" שבטרנסניסטריה שברומניה. (זהו איזור בין שתי נהרות שניתן לרומניה על ידי הגרמנים לאחר מלחמת העולם הראשונה)

את יום ההולדת תמיד חגגה בחוג המשפחה, בהתכנסות וארוחה משפחתית.

לאחר מות אחותה, הפכה חנה לבת בכורה ולאחר שנה וחצי נולד האח. בגלל שהיה פער קטן בגילאים בין חנה לאחיה לא היתה הרגשה מיוחדת של גדולה ממנו או יחס מיוחד אליה כבת בכורה, אבל החברים והחברות של האח תמיד ראו בה האחות הבכורה שלו.

לאחר סיום מלחמת העולם השניה כשהגיעו כפליטים אומצה משפחתה ועוד פליטים אחרים על ידי יהודים מקומיים.

עד גיל 7 גרה המשפחה ברומניה.  בגיל 4 התחנכה ב"גן עברי"  רק שנה אחת כי לאחר מכן עלו הקומוניזים לשלטון וכל הגנים היו "גן רומני"  שהחרימו את הדת.

ברומניה הספיקה ללמוד מחצית שנה ואף קיבלה תעודת מחצית שלאחריה עלתה המשפחה לארץ.

אחרי המלחמה הציעה משפחתו של האב שעברה לגור בארצות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה, שיעברו לארצות הברית והם יסדרו להם מגורים ולאביה עבודה. הוריה סרבו. הם החליטו לעלות לישראל מתוך הכרה שמקומו של עם ישראל בארץ ישראל.

המשפחה ברומניה, עברה לעיר "מדיאש" כשהכוונה לעלות משם כמה שיותר מהר לארץ. גם משום שהבריטים סירבו לספק אישורים וגם משום שהממשלה הרומנית סירבה לאשר את היציאה. בסופו של דבר עלתה המשפחה בפברואר 1951

העלייה לארץ היתה באנייה טראנסילבניה. באנייה הייתה צפיפות גדולה מאוד. הנשים והילדים הקטנים שוכנו בחדרים בצפיפות והגברים שוכנו באולם גדול במיטות על קומות.

"האנייה עגנה בעיר חיפה. הייתה זאת שעת לילה ואני זוכרת עד היום איך התרגשתי כשראיתי את האורות הנוצצים על הכרמל, היה זה מראה יפה ובלתי נשכח. בבוקר חיכו אנשים רבים על הרציף שבאו לקבל את פני העולים. בין האנשים היה גם דודי. הפרי הראשון שהוגש לנו היה תפוז. ברומניה זה היה פרי נדיר. מאז זהו אחד הפרות האהובים עליי.

התחנה הראשונה שלנו בארץ הייתה תחנת המעבר "שער-העלייה", ששימש מקום קליטה לכל העולים, משם הופנו לערים שונות בארץ. היינו שם כשבועיים. גרנו מספר משפחות באולם אחד, כל משפחה התארגנה בפינה.

משם עברנו למעברה בעפולה. חנה התחילה את לימודיה בכיתה ב'. תחילה גרנו באוהל. החורף באותה שנה היה קשה מאוד. הגשמים היו חזקים והאוהלים עפו. לאחר מספר חודשים של מגורים באוהל הועברנו לפחון. (מבנה מגורים שעשוי מפח). היתרונות של הפחון היו שהוא לא עף, הייתה דלת ורצפה. אך היו גם חסרונות: הפחון רתח בקיץ והיה קר מאוד בחורף כך שמאוד לא נעים היה להישען על קירותיו. עבודה לא הייתה בנמצא. אבי, כמו רבים אחרים עבד בסלילת כבישים. צריך היה לבנות את המדינה. בכל כיתה הייתה קופסת קרן-קיימת-לישראל ובו שלשל כל תלמיד פרוטה ששימש לנטיעת יערות

לאחר שנה בעפולה עברנו למעברה במחנה ישראל שליד שדה התעופה. התנאים במעברה זאת היו טובים יותר. המבנים היו עשויים מאבן והגג מאסבסט. השירותים היו בחוץ ושימשו מספר משפחות. מעברה זאת הייתה בזמנו מחנה צבא בריטי. גרנו שם שנתיים, מכאן עברנו למגורי קבע בלוד, שם גרתי עד לנישואיי ליוסי דיין. אהבתי את לוד, סיימתי שם את בית-הספר היסודי והתיכון. הייתי חברה בתנועת "הנוער העובד והלומד". נהניתי מאוד גם מהפעילות וגם מן החברה.  התנועה חינכה אותנו לאהבת העם והארץ והקנתה ערכים חברתיים ומוסריים לאהוב ולעזור לזולת,

חפץ מיוחד- כשהגיעו כפליטים היא קיבלתי מתנה: מערוך בצבע אדום וקרש לרידוד בצק. את המתנה שמרתי והיא עברה כיום אפילו לנכדתי.

אירוע משמח- במסיבת בת המצווה שחגגו לי בבית, קנה לי אבי שעון כמתנה. עד היום אני זוכרת כיצד ניגש אלי אבי עם הקופסא וענד לי את השעון באמצע המסיבה.

אירוע עצוב- אב של תלמידה מהכיתה נדרס ומת והיה קשה לכולם בכיתה.

תחביבים- תנועת הנוער העובד והלומד, ריקודי עם. שירי ילדות- אבי היה משתתף בתיאטרון חובבני והיו שירים שהיה שר על הבמה, שירים שאני זוכרת היטב ובתקופה האחרונה של חייו הייתי שרה לו גם את שירי השבת ומזמורים על פי הניגון שהיו שרים בבית.

משחקים- לא קנו משחקים, היו מכינים בבית טלפונים מפחיות, חמש אבנים, מעבירים גומיה בין הידיים בכל מיני צורות, קלאס וחבל קפיצה.  משחקים שכונתיים, כל הילדים בשכונה שיחקו יחד.

לימודים- למדתי בארץ בתיכון "רמלה-לוד" זוכרת את התיכון כתקופה שבה תלמידים מאד כיבדו את המורים.

אני זוכרת במיוחד שתלמידים לא נכנסו לחדר מורים ובאחד הפעמים שהשלימה מבחן. המורה לקח אותה להיבחן בתוך חדר המורים והיא מאד נלחצה וזה היה לה מוזר להיכנס לחדר מורים.

לא התגייסתי לצבא ומצטערת על כך. ההורים שיכנעו אותי שכדאי להתחיל ללמוד ואכן התחלתי את לימודי באוניברסיטת תל אביב ללימודי הוראת התנ"ך בתיכון.

תמיד היה ברור לי שאעסוק בהוראה. בהתחלה עבדתי בתיכון אורט ברמלה ואחר כך באורט גבעתיים.

יצאתי ללמד שנתיים בלונדון. לאחר שחזרתי הכרתי את יוסי בעלי במסיבה אצל חברים והתחתנו בשנת 1976.

לאחר הנישואים עברנו יחד לבאר שבע, יוסי לימד באוניברסיטה בבאר שבע ואני לימדתי עד יציאתי לפנסיה בתיכון "מקיף ד'".

נהנת מאד מעבודתי ותנ"ך בשבילי זהו אורח חיים. דיונים בענייני פרשת השבוע הם חלק מהדיונים במשפחה עד היום.

לחנה ויוסי בן ובת. כיום הילדים נשואים, לבן שלושה ילדים ולבת ארבעה ילדים. הילדים גרים באיזור המרכז ומגיעים באופן קבוע להתארח בשבת.

לאחר היציאה לגמלאות טיילתי במקומות שונים בעולם: דרום אמריה, דרום אפריקה, הודו, סין, יפן. את הטיולים ה"רגילים" למדינות אירופה עשיתי קודם לכן עם הילדים.

כיום אני עוסקת פעמיים בשבוע בספורט, פעם בחודש מתנדבת בתחום המשפט, מבלה המון עם הנכדים והמשפחה בכלל, מנויה לסמפונייטה, ומארחת הרבה.

טיפ לחיים: לקחת הכל בקלות!

חנה דיין הייתה מורה חונכת של אמא שלי. כשאמא שלי למדה תעודת הוראה באונ' בן גוריון היא שולבה בחונכות בבית הספר מקיף ד' בבאר שבע. חנה ואמא שלי התחברו מיד ושומרות על קשר.

הזוית האישית

שמחתי להכיר את חנה באופן אישי, סיפורה ריגש אותי וגרם לי להרגיש שאני נוגע בדפי ההיסטוריה.