מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

להביט קדימה באופטימיות

משמר הירדן הרחוב הראשי 1946
משמר הירדן
סיפור חייה של רייכרט גלילה לבית סגל

רייכרט גלילה לבית סגל

שם האב: אלעזר

שם האם: רבקה

אלמנתו של עזרא רייכרט ז"ל

ימי בראשית

תולדות משמר הירדן- נולדתי בישראל במושבה משמר הירדן שבגליל בשנת 1937. מושבת ילדותי הוקמה בשנת 1884. בתחילה פעלה במקום חווה חקלאית פרטית בשם: "שושנת הירדן" שאדמתה נרכשה מחמולה בדואית. החווה כשלה ונמכרה ליהודים שאחזו באדמה בעזרתו של הציוני דוד שוב איש ראש פינה. הם אלה שייסדו את המושבה משמר הירדן, על כביש צפת-דמשק (היום: כביש 91) ממערב לגשר בנות-יעקב.

בשנים 1898 – 1891 נטלה חברת יק"א בראשותו של הברון הירש את המושבה תחת חסותה, יק"א רכשה עוד אדמות וקראה למתיישבים חדשים לטעת יתד באדמת המושבה. השמועה על כך נפוצה בישובי הגליל והגיעה גם לעיר צפת בה התגוררו בני משפחתי מצד אמי ומצד אבי.

כך החל פרק חדש בחיי משפחתי בארץ ישראל. ידוע לי כי רוב אנשי המושבה באותם ימים, נטו להימנות עם תומכי התורה הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי והיו גם אחרים בעלי דעות קוסמופוליטיות, אך מעל לכל ברור, כי כולם היו ציונים.

הסבים והוריי נמנו על 32 המייסדים של המושבה ועמדו בגבורה בפגעי מזג האוויר הקשה, מחלת הקדחת וההתקפות הבלתי פוסקות של פורעים מהחמולות הבדואיות שחיו באזור והתנכלו למתיישבים בדרכים שונות, החל מהצתות וגניבות ועד פגיעה בנפש.הבידוד והמרחק מיישובים אחרים הקשו על אספקת מזון ומצרכים חיוניים כמו תרופות, ורבים נפטרו ממחלת הקדחת.

בתקופת מלחמת-העולם הראשונה (1914- 1918) הקימו הטורקים והגרמנים מחנות צבאיים ליד המושבה, לעומת החיילים הגרמנים שהתנהלו על-פי אמות מידה הוגנות וניהלו את ענייניהם בצורה מסודרת, היו הטורקים חסרי עכבות לחלוטין, הם פרצו לבתי המתיישבים בכל הזדמנות ובזזו מכל הבא ליד.

אבי, אליעזר סגל? חלוץ וגיבור

אבי- אבא שלי התיידד עם מפקד המחנה הגרמני, הוא היה רק בן 19 וכבר אז נודע כבעל חשיבה אסטרטגית ואומץ לב. הוא חָבַר אל החיילים הגרמנים והצליח בעזרתם לבלום מתקפה מאסיבית של פורעים ערבים על המושבה הקטנה. בעקבות אירוע זה, הפך אבי לראש המושבה וקיבל על עצמו את הפיקוד על כל ענייני הביטחון ביישוב.

לאחר תקופת רגיעה בת שנים אחדות, חלה הידרדרות במצב הביטחוני באזור וחלק מהמתיישבים התייאשו והחליטו לעזוב את המושבה.

אף שהאירועים הביטחוניים החריפו לקראת שנת 1946 עדיין חשנו בטוחים בשטח המושבה. זכור לי שחברי ואני שיחקנו ללא חשש בין הבתים והשדות הסמוכים, ורק לקראת חשיכה חזרנו לבית ההורים.

השיחה האחרונה- בכ"ט בנובמבר יום הכרזת המדינה חזרנו הביתה מבית הספר וראינו חוגגים רבים, אך אבי לא נמנה עליהם. הזדרזתי להגיע הביתה כדי לברר מה קרה. מצאתי אותו יושב עצוב ומהורהר. הייתה זו השיחה האחרונה בינינו, אבל אז לא ידעתי זאת.

אני זוכרת את דבריו, כאילו נאמרו היום, הוא אמר לי שהמדינה אמנם הוכרזה באו"ם אבל החגיגות מוקדמות מדי ועלינו לצפות ולהיערך למלחמה על הבית והמדינה.

"המדינה לא תבוא בקלות ואין סיבה לחגוג. יהיו קרבות קשים והרוגים רבים ישלמו בדמם את המחיר. אני מודאג ולכן איני חוגג היום עם כולם."

בסיום דבריו ביקש אבי שלא אספר לאף אחד על שיחתנו. הרגשתי התרגשות גדולה מפני שהתייחס אלי כבוגרת על אף שהייתי רק בת עשר.

מלחמת העצמאות- לפני שפרצה מלחמת העצמאות ב- 6 ביוני 1948 הזהיר אבי את ראשי היישוב ואת מפקדי הצבא בגליל, כי השתלטות הערבים מן הצד הסורי על המושבה עלולה להתרחש בתוך זמן קצר ולהוות סכנה לכל אזור הצפון, אך למיטב ידיעתי איש לא שעה לאזהרותיו. בלית ברירה ובאין תגובה הולמת מצד מקבלי ההחלטות ביישוב היהודי, עזבו הנשים והילדים את המושבה.

כשהגיעו אנשי האצ"ל לראש פינה כדי לעזור לאנשי משמר הירדן, עצרו בעדם אנשי הפלמ"ח ומנעו מהם לתת למתיישבים סיוע. גם הגעת גדוד 23 מחטיבת כרמלי שהוקצה כתגבורת להגנת היישוב עוכבה על-ידי מפקדת חטיבת עודד שהייתה אחראית על האזור. מנגד, טוענים אנשי חטיבת עודד שהגדוד מכרמלי לא הספיק להגיע בגלל שינויים בגזרת הלחימה.

כך נמנע הסיוע החיוני כל כך להצלת המקום. קרבות עזים ניטשו בין הכוחות הסוריים שתקפו את היישוב למתיישבים. למרות המספר הדל של הגברים שנותרו במקום ואמצעי ההגנה המעטים ההתקפה נהדפה. בתחילת יוני הותקף שוב היישוב, הקרבות נמשכו במשך שישה ימים מבית לבית והפעם המושבה נכבשה והוחרבה.

בקרב נהרגו 14 לוחמים מתושבי וממגני המושבה וביניהם אבי, אך הידיעה על מותו הגיעה אלינו רק לאחר כשנה.

מותו של אבי. מקצת התושבים אשר נותרו בחיים לאחר הקרבות הקשים, נפלו בשבי הסורי ושהו בו 13 חודשים. בכל התקופה הארוכה הזו, לא ידענו מי נותר בחיים ונפל בשבי ומי לא. רק לאחר שנה התערב ארגון "הצלב האדום" והחזיר את השבויים, מפיהם למדנו שאבי נהרג מות גיבורים ובמותו אִפשר לנותרים להמשיך ולחיות. כשנודע לנו על כך נעזרנו באחד מערביי האזור ומצאנו את גופתו בשטח הלחימה.

לאחר מות אבי הייתי מאוד פסימית, אמי הייתה שרויה באבלה ועלי הוטל לטפל באחי הצעיר בן החמש.

אף כי בתום המלחמה, ב- 20 ביולי 1949, חזר השטח לשליטה ישראלית במסגרת הסכמי שביתת הנשק, אולם המושבה לא נבנתה מחדש.

הנצחה- בכל שנה ב-ג' בסיוון נערך טקס אזכרה לכבודה של המושבה שנחרבה ולזכרם של הנופלים שחירפו נפשם בהגנה עליה. אין ספק כי האירוע המשמעותי ששינה את חיי היה מותו של אבי. מאז ימי בגרותי אני מנציחה את סיפור המושבה וסיפור גבורתם של אנשיה בטקס האזכרה השנתי.

על אדמות המושבה משמר הירדן הוקמו הקיבוץ גדות ומושב העובדים משמר הירדן.

מהמושבה המקורית נשתמרו רק כמה בתים הרוסים. הם שולבו באתר הנצחה למושבה שהוקם במקום. כיום פועלת עמותה של בני המושבה לשעבר, הנקראת: "עמותת משמר הירדן", שחרתה על דגלה להנציח את המושבה ובניה. בין פעולות ההנצחה שיזמנו הוקמה אנדרטה עם שמות ההרוגים.

אחי הבכור, שמואל סגל, פועל להקמת מוזיאון להנצחת המושבה, בשטח המושבה.

תלמי חיי

נעורים ובגרות- לאחר המלחמה עברנו לגור בנתניה. נתניה הייתה אז עיר קטנה ואינטימית, כולם הכירו את כולם, חוף הים היה מקום המפגש המועדף עלי ועל חברי, נוסף על כך, ביליתי שעות רבות בתנועת הנוער "מכבי צעיר", תחילה כחניכה ואחר כך כמדריכה. לאחר שסיימתי את לימודי בתיכון, התגייסתי לצה"ל. את שירותי הצבאי עשיתי כמורה חיילת קרוב לבית אמי מכיוון שהייתי בת למשפחה שכולה.

הקמת משפחה- את עזרא, לימים בעלי, הכיר לי אחי. למשפחתו של עזרא היה מפעל ברמת גן. נישאנו בשנת 1958 והקמנו את ביתנו ברמת-גן בשל הקרבה למפעל. לאחר הנישואים הצטרפתי גם אני לעבודה במפעל המשפחתי וגידלתי את ילדינו.

נולדו לנו שלושה ילדים: רביב, בתיה ושריג. הילדים היו תלמידים טובים וגרמו לנו לקורת רוח רבה. עזרא ואני חיינו בצניעות והושטנו יד זה לזה בעבודה, בניהול הבית ובחינוך הילדים.

בננו הבכור רביב מתגורר בצורן, הוא עוסק כיום בחינוך דמוקרטי ומדריך סטודנטים בנושא, מלבד זאת הוא מקדיש זמן לתחום המדע הבדיוני שנמנה על תחביביו, ועליו גם כתב את עבודת הדוקטורט שלו.

בתנו בתיה סיימה תואר ראשון בהפרעות בתקשורת, עבדה במפעל המשפחתי בניהול המשרד, כיום עובדת בתיאטרון היהלום.

בננו הצעיר שריג למד הנדסת תעשיה וניהול, התגורר שמונה שנים בארצות הברית וחזר לארץ. כיום הוא עובד בהייטק ומתגורר באבן יהודה.

מותו של עזרא- עזרא היה ימאי ושייט, הוא השתתף בעשרות תחרויות שייט וזכה בפרסים רבים. למרות שסבל מבעיה בלבו, הוא מעולם לא הסכים לוותר על תחרות שיט. תמיד התעקש לצאת, להשתתף ולנצח.

שנת 2003 באליפות ישראל בשיט, לקה עזרא בדום לב במהלך התחרות ונפטר.

יהי זכרו ברוך.

כיום אני מתנדבת בספריית בית-ספר בקרית אונו, אני סבתא לשמונה נכדים ועוזרת בגידולם,יש לי תחביבים רבים ואני עסוקה רוב היום.

מוטו- למדתי להכיר בערכם של החיים ולהביט קדימה באופטימיות.

את הסיפור ניתן לקרוא גם בפורטל עיריית רמת גן

מילון

ציונות רוויזיוניסטית
ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית. מייסדה, הוגה הדעות המרכזי שלה והעומד בראשה היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי. הציונות הרוויזיוניסטית דגלה במאבק מדיני המקביל למאבק צבאי כפתרון לבעיית יהודי הגלות שתסתיים בהקמת מדינה עברית בארץ ישראל משתי גדות הירדן. על המאבקים האלה להיות מבוקרים כך שלא יסכנו את היישוב המתפתח בארץ אותם ימים. על המאבק המדיני להיות תקיף, ולפי שיטת הרוויזיוניסטים צריכה הייתה הציונות להצהיר בשעתו בגלוי, עוד בשנות ה-20, כי מטרתה הסופית היא יצירת רוב יהודי בארץ ישראל והקמת מדינה עברית

ציטוטים

”למדתי להכיר בערכם של החיים ולהביט קדימה באופטימיות“

הקשר הרב דורי