מאגר סיפורי מורשת

שמי לואיס על שם סבא (אבא של אימא). נולדתי במנצ'סטר שבאנגליה בתאריך ט"ו באייר התשי"א. אני הבכור ויש לי אחות אחת. אחותי צעירה ממני בשנה ועדיין גרה במנצ'סטר.  גדלתי במנצ'סטר שבאנגליה בשכונה שרוב תושביה יהודים וחלקם הלא מבוטל דתיים. למדתי בבית ספר ותיכון לא יהודיים הלימודים התקיימו חמישה ימים בשבוע. בנוסף למדנו בתלמוד תורה אחרי לימודי בית ספר. מגיל אחד עשרה למדתי בבית ספר תיכון בשם Manchester Grammar School בין המובילים במדינה בית ספר שנוסד בשנת 1515. אהבתי לרכב על אופניים גם באזורי השדות מחוץ לעיר.

בשכונה שלנו היו הרבה בתי כנסת והקפדתי להתפלל במניין כמעט כל יום. אהבתי לשחק כדורגל עם חברים בכל רגע פנוי. בכך שיפרתי את יכולות המשחק שלי וגם נוצרו יחסי חברות חזקים. לא היתה טלוויזיה בבית. מגיל תשע הלכתי לבני עקיבא, הסניף היה במרחק חמש דק' הליכה מהבית שלי. בגיל 16ביקשו ממני להדריך, בגיל 17 נבחרתי להיות חבר בהנהלת המחוז ובגיל 18 נבחרתי להיות חבר בהנהלה הארצית. אחר כך הייתי מיועד להיות מזכ"ל התנועה אבל לא נכנסתי לתפקיד כי עליתי ארצה.

אחרי בגרות למדתי לתואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת ליברפול ואחר כך עליתי ארצה. בארץ למדתי תואר ראשון נוסף באוניברסיטה העברית בתחום העבודה הסוציאלית הקהילתית ובשנת 1988 סיימתי תואר שני בעבודה הסוציאלית בהתמחות של ניהול מערכות רווחה. מאחר ולמדתי במסגרות חינוך לא יהודיות היה לי קשה להתחבר מבחינה חברתית לתלמידים ולסטודנטים אחרים והרגשתי זר במסגרות הללו דבר שחיזק את תחושתי שמקומי לא באנגליה.

האירוע הכי משמח בגיל ההתבגרות היה הבר מצווה שלי. בתלמוד תורה למדתי את טעמי המקרא וקראתי בתורה ביום שהגעתי לגיל מצוות. זה היה יום שני בשבוע וקראתי גם את כל פרשת אמור בשבת וזה למרות: א) לא היה מקובל באותה תקופה שילדים יקראו את כל הפרשה; ב) ההורים שלי לא רצו שאני אקרא את כל הפרשה בבר מצווה. היה לי עצוב שסבתא שלי נפטרה חודשיים לפני הבר מצווה. היא הייתה חולה והייתה מאושפזת בבית חולים מספר חודשים ודברה שם רבות על התקווה להשתחרר ולהגיע לבר מצווה שלי.

בהיותי ילד בבית הוריי, שמעתי סיפורים על סבא יוסף (אבא של אבא שלי) שהיה  מאוד פעיל בתנועה הציונית בעיר מנצ'סטר. מאחר וסבא נפטר שהייתי רק בן 4 ולא שמעתי סיפורים מפיו לא האמנתי למה ששמעתי ולא ראיתי עדויות כי ההורים שלי לא היו פעילים בשום פעילות קהילתית. סיפרו לי בעיקר הדודים והדודות שלי שסבא היה מאוד פעיל בתנועת "פועלי ציון" מתחילת המאה ה-20 ועד אחרי קום המדינה (אז הפסיק מסיבות בריאות לקויה). הוא שמח לעבוד בצד פרופסור חיים וויצמן שהגיע לעיר בשנת 1906 למשרת חוקר כימיה באוניברסיטת מנצ'סטר. וייצמן היה כבר פעיל בתנועה הציונית העולמית ועבד לצד הפעילים במנצ'סטר לקידום המודעות לשיבה לציון בקרב הקהילה היהודית וגם לגייס כספים לפיתוח היישוב בארץ.

אני לא האמנתי את כל הסיפורים של ביקורים של וויצמן בבית סבא כאשר אבא שלי היה רק ילד קטן. וייצמן היה בעיר למשך 9 שנים עד שעבר ללונדון כדי לקחת חלק בפיתוח פצצות עבור צבא בריטניה. בהיותו במנצ'סטר וייצמן הכיר את עורך העיתון הארצי The Manchester Guardian ובאמצעותו כאשר הגיע ללונדון אנשי ממשל כולל ארתור בלפור. למעשה רק כאשר אני הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית חיפשתי בארכיון שם עיתונים יהודיים מאנגליה כדי לראות אזכורים של משפחתי ומצאתי להפתעתי במהדורות חודש ספטמבר 1955 (חודש שבו נפטר סבא שלי) מאמרים ועל פעילות חייו במספר עיתונים. ממש הופתעתי והרגשתי גאווה. אבל נושא זה לא השפיע על החלטתי לעלות  ארצה כי רוב הפרטים נודעו לי מהעיתונים שמצאתי מתויקים בספריה הלאומית.

אחת הסיבות שהביאה אותי לרצות לעלות לארץ היה אנטישמיות באנגליה. בהיותי בן 6 ותלמיד בבית ספר לא יהודי אחת המורות האשימה אותי על עשיית רעש בזמן השיעור (טענה מוצדקת) ואמרה שכמו תמיד "היהודים עושים בעיות לנוצרים". אמנם לא הבנתי על מי היא מדברת ובערב שאלתי את ההורים בערב בבית. בהמשך למדתי בבית ספר תיכון לא יהודי ושם הייתי חשוף להרבה אנטישמיות מילולית (לא פיזית ולא מעשית). הרגשתי זר למרות שהייתי דור שלישי באנגליה. כבר בביקור הראשון שלי בארץ הרגשתי נוח להיות יהודי וידעתי שהגעתי "הביתה".

הייתי מדריך בבני עקיבא בחוץ לארץ ורציתי לרכוש כלים מקצועיים להמשיך כמדריך נוער וחברה אחרי סיום הלימודים באוניברסיטה. מקום העבודה הראשון היה בשכונת האסבסטונים בקרית יובל, כמדריך נוער לנערים בני 13-14 להורים שעלו מארצות האסלם והתקשו לעבוד ולהיקלט בארץ. תוך כדי העבודה הזאת שבה ניסיתי לשלב את הנערים במתנ"ס קריית היובל שנפתח שנה לפני זה ב-1971, החלטתי שאני רוצה להמשיך ולהרחיב את הידע המקצועי בטיפול בצרכים החברתיים של אוכלוסיות מבוגרות. המשכתי כעובד קהילתי בעריית ירושלים. אחרי מלחמת יום הכיפורים עבדתי בשכונת גילה בקליטת עולים חדשים בעיקר מרוסיה, שפונו מהמעברות. בשנת 1978 עברתי להיות עובד קהילתי בשכונת נווה יעקב. בשנת 1979 הפכתי להיות ראש צוות אזורי של עובדים קהילתיים ואחרי 10 שנים עליתי לדרגת מנהל המחלקה העירונית. תוך כדי עבודה שמתי  לב שאחד הבסיסים באבחון צרכים של קהילה זה בסיס נתונים רחב ומדויק ולכן ב-1997 הקמתי מחלקה חדשה בעיריית ירושלים – המחלקה למחקר ופיתוח באגף חברה אותה ניהלתי עד יציאתי לגמלאות בשנת 2018 .

קח מקל קח תרמיל בוא איתי לטייל…..

עד גיל 20 לא טיילתי בשום מקום. הטיול הראשון היה מאנגליה לישראל וחרשתי את הארץ במשך 3 חודשים, מדן ועד אילת, מהים התיכון עד ים המלח. שנה אחר כך טיילתי בחצי האי סיני למשך שבועיים כאשר ישנתי בחוץ מתחת לכיפת השמיים והכוכבים.

באמצע שנות ה-70 טיילתי מאחורי המסך הברזל (רוסיה) והגעתי לערים המרכזיות כמו מוסקבה וסט-פטרסבורג (שאז נקרא לנינגרד), קייב (שהיום באוקראינה) והגעתי אף למקומות  מרוחקים יותר באוזבקיסטאן וטדז'יקיסטאן.

1975 – איצטדיון הכדורגל של קייב רוסיה

לאחר הפסקה מסיבות כלכליות לצורך גידול משפחה בישראל המשכנו בטיולים באירופה – הולנד, אנגליה, צרפת, ספרד, פורטוגל, גיברלטר, אירלנד, הונגריה, צ'כיה. ובהמשך –ארה"ב (מספר פעמים), קנדה (3 פעמים), אלסקה, אוסטרליה וניו זילנד, ובשנה שעברה במרוקו.

1987 – עם בניו בסמוך לארמון בוקינגהם

2006 – הולך על קרחון בניו זילנד

כעת, כאשר אני ואשתי יצאנו לגמלאות יש לנו תכניות לטיולים ארוכים למספר מדינות במזרח הרחוק, להודו ולדרום אמריקה.

אנחנו אוהבים לצאת לטיולים ארוכים ללא לחץ של זמן – טיול של חודש או יותר באותה מדינה. אנחנו אוהבים לפגוש אנשים ותרבויות אחרות, ולראות נופים יפים, מיוחדים ומדהימים.

2009 – מטייל עם בית גלגלים, קראוון

כל המקומות בהם ביקרתי הם יפים מאוד ואם אני הייתי חייב לבחור מבניהם רק מקום אחד שהייתי רוצה לחזור אליו – הייתי בוחר באלסקה – ארץ של הרים גבוהים ומושלגים גם בקיץ, אגמים, בעל חי ובכלל ארץ רחבת ידיים  ופחות מתויירת. למרות כל זאת, המקום שאני תמיד חלמתי עליו שהכי טוב להיות (ואני עדיין חולם עליו כל הזמן) זה ישראל – בגלל השייכות היהודית לארץ, ההיסטוריה, המשפחה, והאתגרים לבנות עוד את ישראל. מכל מקום שביקרנו אנחנו שומרים מזכרות קטנות – בדרך בעל חי ייחודי לאותו מקום. יש לנו מדפים (תערוכה) מלאים עם כ-150 בעלי חי קטנים (עשויים עץ, אבן, מתכת וזכוכית).

2000 – ניו יורק בשייט

בין היתר לקחנו נכדים לטיול שורשים בארץ מולדתי אנגליה. בשנת 2016 לקחנו 2 נכדות לטיול בת מצווה  לביקור של 10 ימים. בשנת 2018 לקחנו עוד 4 נכדים (ביניהם אריאל המנחה אותי בתכנית הקשר הרב דורי) לטיול בר ובת מצווה באנגליה. השנה אנחנו מתכננים טיול בר מצווה לשני נכדים נוספים לטיול בספרד לראות משחקי כדורגל של ברצלונה וריאל מדריד.

עכשיו גם אריאל הנכד החל לטייל, הוא טייל באנגליה, ארה"ב (החוף המערבי וגם בניו יורק), הולנד, איטליה.

תיעוד סיפורו של לואיס בסרטון התיעוד

הזוית האישית

אריאל, הנכד משתף ומספר: "היה כיף לטוס ולטייל לאנגליה עם סבא. היה מהנה להיות בחברתו של סבא שסיפר בדיחות לא מצחיקות והן היו מצחיקות. זאת אומרת זה היה מצחיק כמה שהבדיחות לא היו מצחיקות, למרות שלפעמים הן היו מצחיקות באמת. זה היה כיף ללמוד דברים מסבא שיש לו ידע רחב. היה מהנה להכיר מקומות חדשים. במקום שבו ישנו היה בית גדול עם גינה גדולה שבה שיחקתי עם בני דודים שהיו שותפים לטיול. סבא לקח גם כמה בני דודים שזה היה רעיון טוב מכיוון שהיה מהנה לשהות בחברתם. הטיול עם סבא העמיק את הקשר שלי עמו. אני לומד מסבא שלהיות יהודי זה לכבד את ה', להיות מנומס ולכבד את האנשים שסביבי. למדתי מסבא שלטייל זה כייף ושיש אנשים מעניינים בעולם. אני מצפה מסבא  שהוא ימשיך להיות נחמד ומצחיק ויהיה קרוב אלי. אני למדתי מהתכנית לכבד את בני הגיל השלישי כי הם למודי ניסיון".