מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיירה רדשקוביץ' בבלארוס, בשנת 1946 הוריי ניצולי שואה, אבי אייזיק לוין ניצול יחיד ממשפחה בת 13 נפשות, נכה מלחמה ושירת בפרטיזנים. אמי בלה סבירסקי. גרנו בבית מעץ עם גינה בעיירה עד שנת 1957.

ילדות עם סבתא נסטסיה, אני ואחי אריה

אני, צבי ואחי אריה 

הילדות הייתה פשוטה, הייתה לנו פרה אדומה, חזיר, תרנגולות.

בבית היה תנור גדול ובחורף, כשהיה קר מאוד בחוץ, אמי מצאה פתרון לחימום. היא הייתה מניחה לוחות עץ על התנור והיינו עולים עליהם וישנים שם כמו שק ביצים ומתחממים כשבחוץ שרר קור עז של  40- מעלות. את המים היינו שואבים מהבאר לכל צרכי הבית, התרחצנו פעם בשבוע בבית מרחץ של כל העיירה, בית המרחץ היה פתוח יום אחד בשבוע לנשים ויום אחד בשבוע לגברים.

אבי היה סוחר דגים, הוא עבד ללא רישיון בגלל שבאותה תקופה ליהודים היה קשה להשיג פרנסה וכדי לפרנס את המשפחה הם מצאו דרכים לא תמיד חוקיות. בשנת 1952 הלשינו על אבי לרשויות של העיירה והוא נשפט לא חוקי ל-5 שנים בכלא בגלל היותו סוחר דגים. נשארנו בבית אמא, הסבתא הגויה שלי, אני ואחי. הסבתא הכירה את  משפחת אבי לפני המלחמה ועזרה לאבי ואחיו בזמן שהיו בגטו. אחיו של אבי נפל בפרטיזנים ביערות של בלארוס.

בימי ראשון סבתא הייתה לוקחת אותנו לכנסיה ואנחנו לא ידענו שאנחנו יהודים, מאוד אהבנו להתארח בכפר אצל משפחתה ובחג המולד היה עץ אשוח עם המון הפתעות. לא הייתה לנו משפחה אחרת, היה חבר-שכן קראו לו צ'יס. בחורף הייתי גולש איתו בשלג על המזחלות, משחק בבובות שלג וכמובן לא שוכח את מחויבותי ודואג למשק החי.

בקיץ הייתי מתרחץ בנהר, אוסף ביער תותי בר כגון אוכמניות, אדמוניות וכו' וסבתא נסטסיה היתה מכינה לנו ריבה. בסתיו, אספתי פטריות שסבתא נסטסיה הייתה מחמיצה אותן ושומרת במזווה ברצפה (לא היה מקרר), שם נשמרו כל מצרכי הבית.

בית הספר היה קרוב, בכיתה א' תפרו לי תיק מבד, ונתנו לי כמה עפרונות ומחברת. בבית הספר הבנים היו צריכים להסתפר קרחת. היינו פיונרים – חברי תנועת נוער קומוניסטית וחייבו אותנו בתלבושת אחידה עם עניבה אדומה.

בבית הספר

אחרי הלימודים התפרנסתי ממכירת מלפפונים מהגינה ואספתי מספוא לבעלי חיים. בעיירה שלנו חיו 50 יהודים ניצולי שואה, אבי שב בשנת 1957, בהיותי בן 11 ואז נודע לי שלמעשה אני יהודי. בבית דיברנו יידיש שלמדתי מהוריי, בבית ספר למדנו רוסית.

תקופת ילדותי עם כל הקושי בלי חשמל, אמצעי קשר, ללא ניידות, ללא צעצועים אבל לא ידענו שיש כבר חיים אחרים. זאת ילדות שכתבו המון משוררים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, מצויר ע"י שגאל (זאת ילדות של חופש וטבע). בשנת 1958 עברנו לפולין במסגרת איחוד משפחות פולניות.

העיירה שלנו לפני המלחמה הייתה באזור פולני, לכן אפשרו לנו לבוא לפולין, בפולין גרנו בעיירה נטושה בשם לגניץ בשלזיה התחתונה.

אנשי העיירה

לגביי זו הייתה התחלה חדשה, נרשמתי לבית ספר יהודי שם למדתי שפה חדשה פולנית ויידיש. ההתמודדות לא הייתה פשוטה, נחשפתי לאנטישמיות, בסוף לימודים מכות עם ילדים פולנים שחיכו שנצא וכמובן קללות. היינו יוצאים בחבורות גדולות וכמובן ששמרנו על הבנות כל הדרך הביתה כדי להימנע מהאלימות.

בפולין גרנו שנה ולאחר השנה הזו עלינו ארצה בשנת 1959 הדרך לארץ התחילה ברכבת מורשה לנאפולי שבאיטליה. באותה תקופה היה הסכם בין ישראל לפולין "הסכם גומולקה" שבו אפשרו ליהודים לצאת מפולין בשנת 1959. בגלל שלא הייתה אפשרות לעלות ישר מפולין נסענו ברכבת מהעיר ורשה לעיר נאפולי שבאיטליה. בעיר נאפולי התארחנו שבוע ימים בבית מלון שהסוכנות שכרה בשביל העולים, לאחר שבוע עלינו על האוניה והתחלנו את ההפלגה ארצה לחיפה. ההפלגה נערכה 7 ימים והתנאים באונייה היו קשים, הייתה צפיפות גדולה, המון אנשים חלו התזונה הייתה ירודה. ישנו ושהינו כל היום על הסיפון. כאשר האנייה הגיעה לישראל היא עגנה בנמל חיפה. את כל העולים שיכנו בחולות "עזרה וביצרון" בצריף קטן.

אני הייתי בן 13 כאשר הגענו וגרתי במעברה בערך חודש וחצי. עברתי לגור בקיבוץ לוחמי הגטאות של עליית הנוער. משפחתי נשארה במעברה בערך שנה ואז הם עברו להרצליה. אני חזרתי לאחר 3 שנים בקיבוץ להרצליה ופה למדתי בבית ספר מקצועי.

כאן התחיל פרק חדש של התבגרות, קיבוץ לוחמי גטאות, תיכון, צה"ל וכן הלאה. קיבוץ לוחמי גטאות הוקם ע"י ניצולי שואה כמו ניצול גטו ורשה אנטק צוקרמן שהיה ממנהיגי מרד גטו ורשה ויתר חברי קיבוץ שהיו כולם מגטאות. הקיבוץ עסק בחקלאות ובמשק חי ומיד הקימו את מוזיאון לוחמי גטאות כדי להנציח את שואת אירופה. ליד המוזיאון היה אקוודוקט שהוביל מים מקיבוץ כברי לכיוון עכו שנבנה ע"י הרומאים.

הגענו למוסד לעליית הנוער, ילדים מפולין, הונגריה, רומניה, עברית לא ידענו ושם למדנו עברית וכל שאר מקצועות הלימוד של בית ספר היסודי. אחרי הלימודים עבדנו  3 שעות בפרדס, בכרם, בלול, במטע בננות, ברפת. כשחזרנו מהלימודים היינו מכינים שיעורי בית בפגישות קבוצתיות, היינו בלי הורים ופעם בחצי שנה הייתי נוסע להוריי. דודתי מקריית חיים הייתה מגיעה לבקר אותי מדי פעם.

בקיבוץ נחשפתי לנושא אהבת הארץ היינו יוצאים לפעולות לילה במסגרת גדנ"ע, עושים מסעות מהים התיכון לים כנרת עם תרמילים, עשינו הרבה טיולים בארץ.

תקופת הקיבוץ זכורה לי עד היום כתקופת התאקלמות בארץ.

הזוית האישית

צבי: אני מאחל לנתן התבגרות והצלחה בכל מה שישאף אליו, להיות ולאהוב את כל מה שהוא עושה ושיהיה גאה במה שיעשה בעתיד.

נתן: אני מאחל לצבי בריאות, הצלחה, ושיהיה גאה במה שהוא עושה למדינה ולמשפחתו.