מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1947, כשהייתה בת 17, נישאה למרדכי עטיה. בנם הבכור נולד בשנת 1947 עם הכרזת המדינה. המשפחה החליטה לעלות ארצה ואכן בשנת 1949 הם עלו לישראל בשעה טובה.

ההפלגה באנייה ממרסיי לחיפה הייתה קשה והתנאים היו ירודים. אמא חלתה במחלת ים כמו כולם. אך ברוך השם הם הגיעו לארץ האבות. מנמל חיפה הם הועברו למחנה עולים בעתלית ומשם עברו לעיר בית שאן. באותה תקופה לא היו בבית שאן שירותים בסיסיים כמו תחבורה ציבורית ובית חולים.

אמא ילדה אחד-עשר ילדים, כולם נולדו בבית חולים בעפולה. רק את הבן השני ילדה ברכב צבאי שהסיע אותה לבית החולים, בסיועם של החיילים.

לאמא הייתה אמונה חזקה מאוד שה' נמצא בכל מקום ושומר עלינו ממרום. כשחזרה מבית החולים עם תינוק, טיפלה בו והניחה אותו במיטה נקי ושבע. אז הייתה יוצאת לסידורים. פגשה אותה חמותה ושאלה איפה התינוק ואמא ענתה: "הוא ישן בבית". "ומי שומר עליו?" "ה' שומר עליו מלמעלה ובית הכנסת מלמטה ואני אשוב בתום הסידורים", כך ענתה אמא.

הם גרו בבית ערבי בודד עם גינה ענקית. כשאבא היה במילואים, שאלו אותה: "את לא פוחדת להיות פה לבד? יכולים להרוג אותך ואת הקטנים ואף אחד לא ישמע ולא יֵדע" אך אמא לא פחדה: "ה' שומר עלינו".

כשגדלו הילדים נהפכו לחיילים והשתתפו במלחמות. שאלו אותה: "אסתר, את לא מפחדת?" ואימא ענתה: "לא! ה' שומר על כל החיילים וגם על ילדיי". תמיד הייתה רגועה ובשקט נפשי. כל עולמה היה הבית והמשפחה, הילדים והבעל. היא האמינה שהכל בא מה' יתברך ומה שמגיע לי מלמעלה יבוא אליי.

אמא ידעה להסתדר בימי מחסור וצנע. היא תיקנה, תפרה והעבירה בגדים מילד לילד. מעולם לא התלוננה "חסר לי" או "אין לי", אלא אמרה: "מה שיש לנו ברוך השם ועם זה נסתדר". כך גידלה אחד-עשר ילדים: שבעה בנים וחמש בנות. הילד הקטן ביותר, דוד חי, נהרג בזמן מלחמת שלום הגליל. כל השאר ברוך השם נשואים ומסודרים ותודה לאל לא מתלוננים. ה' יודע מה טוב לנו.

תשע"ה 2015