מאגר סיפורי מורשת

אני אוהב מאוד לשמוע את הסיפורים של סבא גידי, מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר כיצד אנחנו יושבים סביב שולחן האוכל וסבא גידי אוכל באיטיות נינוחה השמורה לאנשים מאושרים באופן שלם. הוא מניף את המזלג, ואז משתהה ומתחיל לספר על אירוע כזה או אחר מילדותו. או, לעיתים, הוא מספר את סיפור חייו של אביו, כפי שהוא שמע אותו ממנו.

סבא גידי תמיד מדבר בנינוחות, כשחיוך גדול מתוח על פניו, בכל סיפור אפשר למצוא אצלו הומור ודרמה. בין אם מדובר במעשה שובבות שהוא ואחיו התאום, רפאל ויסברג ז"ל, עשו בגיל 6, ובין אם מדובר מקרב במהלך מלחמת העולם השנייה בה השתתף.

סבא גידי מספר כי אביו היה דמות נערצת עבורו. אדולף ויסברג הגיע לארץ ישראל די במקרה, הוא אומר. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא האוסטרו-הונגרי כפרש בגדוד הפרשים הקיסרי – כבוד גדול עבור יהודי. הגדוד שלו הפסיד באחד מן הקרבות המכריעים במלחמה, ועל כך ספג עונש – ירידה מן הסוסים והפיכה לגדוד רגלי רגיל. במסגרת פעולות מלחמה נפצע "הזקן" (כך מכנה סבא גידי את אביו). כשהמלחמה הסתיימה המצב הכלכלי באוסטריה היה קשה. האינפלציה השתוללה, האבטלה גאתה ו"הזקן" יצא לקבץ נדבות. הוא ניגן על מפוחית מאולתר ממסרק מדף ניר, וחלם. "הזקן" שהיה רומנטיקן חסר תקנה חלם להגר לארגנטינה. שם, הוא שמע, הוא יוכל לשלב את אהובתיו הגדולות ביותר ולחיות כמו "גאוצ'ו". לקנות חלקת אדמה, לרכוב על סוס, לרעות בקר, לצוד חיות בר בטבע ולחיות במרחק של 500 קילומטרים מן השכן הקרוב ביותר.

הוא חיפש אנייה שמפליגה לעולם החדש, לארגנטינה. באופן שעדיין לא ברור לי עד היום, אותה אוניה חנתה לעצירת ביניים בנמל יפו שהיה בשליטה בריטית. העצירה ארכה כשבועיים ו"הזקן" החליט לצאת לתור את ארץ ישראל – פלשתינה באותם הימים. השנה היתה 1920.

הוא זכר שיש לו חברים, יהודיים אוסטרים, בגליל. כך, הוא החל לעשות את דרכו ברגל (!!) צפונה. בדרך פגש ביחידת פרשים בריטית-הודית. בביטויים שבורים ובתנועות ידיים מאולתרות הסביר "הזקן" שגם הוא בעבר היה פרש בגדוד מהולל. הקצין הבריטי שהתרשם מהאופן בו "הזקן" הפגין בקיאות ברכיבה, באחיזת הרומח ובהתקנת הריתמות של הסוס, הזמין אותו להצטרף לשיירה בדרכה צפונה – הרי גם הוא מבקש להגיע לגליל!

באזור חדרה של היום, עצרה השיירה, וממחנה מאולתר הגיחו מספר צעירים יהודים שקראו "אדולף! מה אתה עושה כאן?!" בגרמנית אוסטרית רהוטה. אב-סבי הבין שחבריו אינם בגליל, כי אם בעיירה שכוחת אל זו. כשחנתה השיירה, "הזקן" שוחח עם חבריו: "יש כאן ציד, סוסים, רובים והחיים פה חופשיים ומלאי הרפתקאות- בדיוק כפי שחלמנו!" הם סיפרו לו. כך, החליט הזקן להתיישב לא בארגנטינה אלא – בפלשתינה, היא ארץ ישראל!

בשל נסיונו הצבאי, כשרונו בשפות ויכולתו להתחבב ולרכוש את כבודם של רבים, זכה "הזקן" במשרת שומר המושבה. הוא תיווך בין הערבים תושבי המקום ואיכרי המושבה, שמר על המטעים ועל העדרים ובזמנו הפנוי יצא לצוד "ביער הגדול" של חדרה (היכן שהיום ממוקמת תחנת הרכבת של חדרה) ברווזים ומיני ציפורי בר.

"הזקן" פגש באמו של סבי, אסתר, שעבדה במסעדת פועלים מקומית. בשנת 1923 נולדו התאומים רפאל וגדעון גלבוע במושבה חדרה. את ילדותו מתאר סבי כגן עדן עלי אדמות. "אמנם", הוא אומר כשחיוך רחב מתפשט על פניו "חטפנו קדחת וקדחנו מחום כל כמה חודשים", אבל "היינו משתוללים ומתרוצצים בין החצרות ועושים מעשי קונדס".

סבי גידי מספר שהוא היה מאוד קשור לאביו והעריץ אותו וכל דבר שעשה. כמוהו גם הוא רצה ללמוד לטפל בסוסים ולרכב עליהם, לצוד חיות בר ולשרת בצבא – וכך היה. הוא למד כל מה שיש ללמוד על הטיפול בסוסים, ניקיונם והקשר עמם. הוא למד לנקות רובי ציד, לתפעל אותם ולצוד כמובן. ואת הידע הזה רצה להעביר, ברבות השנים, לנכדיו.

מכל מקום, כשהיה סבא בגיל שמונה התגרשו הוריו. זה היה דבר חריג ויוצא דופן באותה תקופה. אבל סבי אומר שרק בדיעבד הוא הבין מה קרה, ושאביו היה בן זוג "לא קל".

את רפאל וגדעון הקטנים שלחו לבית הילדים בקיבוץ גן שמואל הצעיר. שם הם למדו "בבית ספר" של השומר הצעיר. כל בית הספר היה כיתה אחת בה למדו יחדיו תלמידים מכל הגילים. היו שכבות גיל שלמד בהם תלמיד אחד, או שלא היו בהם תלמידים כלל. את השנים שהעביר בגן שמואל סבי זוכר כגן עדן עלי אדמות. התלמידים היו חופשיים, חיו בחברת ילדים וגדלו סמוך לטבע. והכי חשוב, פעם בשבוע בא "הזקן" לבקר כשהוא עושה את הדרך מהמושבה חדרה רכוב על סוסתו ובליווי כלבת הציד הנאמנה שלו.

בגיל 16 הצטרף סבא גידי לנוטרות. משטרת הישובים של המנדט הבריטי. סבי הוצב בכפר הילדים שפייה, שהיה באותה תקופה בית ספר לבנות. גם שם, הוא מספר, "היה שמח" בליווי קריצה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, התחילו להגיע לשפייה חיילים אוסטרלים פצועים, חלקם קטועי גפיים, להבראה בשפייה. החיילים, שהסתובבו באזור במבט עגום, מזועזעים מאירועי המלחמה, שוחחו עם השומר הצעיר. "הגרמנים הורגים את העם שלך, ואתה פה עם הבנות?", "אנחנו באנו מאוסטרליה להילחם בנאצים, ומה איתכם?".

כך התגייס סבא גידי לבריגדה היהודית, חטיבה של לוחמים יהודים בצבא הבריטי שהוקמה באותם הימים. קורות הבריגדה ארוכות מכדי לתארם כאן. סבא גידי היה קשר של מפקד הפלוגה שלו. הבריגדה נשלחה תחילה לצפון אפריקה ולאחר מכן לחזית איטליה.

כשנגמרה המלחמה הבריגדה לקחה חלק בפרויקט לא פחות חשוב, "איסוף" ציוד ונשק מהצבא הבריטי לשם חיזוק כוחות ההגנה והמחתרות.

כשהוקמה המדינה ונוסד צה"ל התגייס גם סבא גידי. הוא שירת בחיל הרגלים, בין היתר השתתף בקורס הקצינים הראשון בפיקוד חיים לסקוב ולבסוף יצא לגמלאות בדרגת רס"ן.

יש לסבא גידי עוד המון סיפורים, על החיים בחדרה, בגן שמואל, על השירות בצבא הבריטי ובצה"ל.

כשהייתי אני בן 5, לקח אותי סבא גידי בפעם הראשונה לצוד. הייתי קטן ולא הבנתי מה אנחנו עושים. אבל השעות בשדות וחורשות, שהיו אז עוד נפוצות בארץ, היו קסומות בעייני. יצאנו בחמש בבוקר, כשבחוץ היה שקט וקריר והשמש רק התחילה להגיח. היינו הולכים בשקט מופתי, מאזינים לקולות הציפורים ומחפשים אחר ציד, שאז עוד היה קיים פרא בשטחים הפתוחים. סבא גידי תמיד מדגיש שהציד אוהב את הצבא, מכיר את החיות ויודע את מה מותר ל צוד ומתי, בשביל לא לפגוע בחיות המוגנות, או בסיכוים של ינים מסוימים להתרבות. אלא, הוא צד את החיות ששגשגו וכעת הן מזיקות לחקלאים.

בגיל שמונים סבי הניח את הרובה ופסק מהתחביב שעבר עליו בירושה מאביו הנערץ. כמה שנים לאחר מכן גם מחר את הרובים. היום כבר כמעט שלא צדים בארץ, בשל הצטמצמות השטחים הפתוחים ותפוצות חיות הבר.

היום בגיל 96 סבא גידי כבר לא צד, אבל ממשיך לספר סיפורים. הוא מקפיד לפקוד את הטקסים לזכר נופלי הבריגדה היהודית. מעת לעת הוא מוזמן לטקסים לכבוד לוחמי הבריגדה, בבית השגריר הבריטי או האיטלקי. חוקרי תולדות הבריגה וראשית צה"ל באים לראיין אותו בשל הזיכרון המופלא שלו. בתמונות מהתקופות האלו הוא יודע לזהות כל אדם וגם לספר את סיפור חייו בחיות מעורר השתאות.

הזוית האישית

עמרי פולק תיעד את סיפורו של סבא גידי, במסגרת השתלמות למורים שליחים של ההסתדרות הציונית, "ישראל כתרבות שנייה" בהנחייתה של תמר שורק.