מאגר סיפורי מורשת

שמי שרון. הוריי בחרו לי בשם זה כי אמי מאוד אהבה את השם שרון ותמיד ידעה שאם תיוולד לה בת היא תקרא לה בשם שרון. בנוסף, נולדתי לאחר מלחמת ששת הימים וילדים רבים שנולדו בתקופה זו נקראו על שם אריאל (אריק) שרון, שהיה גיבור מלחמה בימים ההם.

זכרונות מנהריה

נולדתי בבית החולים תל השומר בעיר רמת גן במדינת ישראל. גדלתי בעיר נהריה, שהייתה עיר קטנה מאוד, היא נחשבה בימים ההם לעיר נופש אשר תיירים רבים מהארץ ומחו"ל הגיעו לבקר בה וליהנות מחופי הים אשר נהריה בורכה בהם. בעיר נהריה היו שפע של בתי קפה וקונדיטוריות איכותיות בהן נהגו לשבת תושבי העיר המקומיים ואלו אשר הגיעו לבקר בה. רחוב הגעתון הנו הרחוב הראשי אשר נקרא על שם נחל געתון שזורם במרכז הרחוב לכל אורכו.

בילדותי אני זוכרת את טיוליי עם אמי, את הניחוחות העולים מבתי הקפה ובעיקר מהקונדיטוריה ההולנדית המפורסמת בעיר בזכות המאפים המיוחדים שלה, את ישיבתנו המשותפת באחד מבתי הקפה ואת שיחות הנפש של שתינו. בתקופת ילדותי בנהריה היה רמזור אחד בלבד, מכוניות כמעט ולא היו. רכבנו כמעט לכל מקום על אופניים: לבית הספר, לחברים, לפעולות בצופים, לחוף הים, לספרייה ועוד. בנהריה היו בכל מקום אפשרי מתקנים לאופניים, כי כמעט כולם נהגו לרכב עליהם. בתקופת ילדותי היו בעיר סוסים רתומים לעגלות והם שימשו כ"מוניות" לתושבי העיר ואטרקציה לתיירים שביקרו בעיר. גדלנו בבית מרווח ויפה, בשכונה שקטה, יפה ושופעת בשכנים ובחברים טובים. בביתנו היו ארבעה חדרים והמון המון עציצים שאמי אהבה ודאגה לטפח. חוף הים היה לא רחוק מאתנו ואליו היינו רוכבים על גבי האופניים או הולכים ברגל.

בית הכנסת היה במרחק הליכה רגלי מאתנו ואליו היינו מגיעים עם אמי בעיקר בערב יום הכיפורים, כדי להקשיב יחד לתפילות. שמות הוריי הם חנה ועמנואל, שם אחי (הצעיר ממני בשנה) אורן. אבי שרת כקצין בצה"ל, בשרות קבע. אמי הייתה מזכירה בעיריית נהריה ולאחר מכן במכללת הגליל המערבי. אבי היה איש צבא קשוח מאוד וכמעט לא היה בבית בשל עיסוקו ותפקידו הצבאי. אמי גידלה אותנו כמעט לבדה ועשתה זאת בסבלנות ובהצלחה רבה.

בילדותי נהגנו לשחק המון מחוץ לבית. שיחקנו מחבואים, תופסת, קפצנו בחבל, שיחקנו בגומי, קלאס, תחנות, שלוש מקלות ועוד. היה כלל ברור שבין השעות 14:00-16:00 לא יוצאים מחוץ לבית ומקפידים מאוד לשמור על השקט ועל מנוחת השכנים. השעות האלה היו מוקדשות להכנת שיעורי בית, לימוד לקראת מבחן ועוד. בשעה 16:00 כל הילדים בשכונה רצו לרחוב כדי לשחק, לרוץ ובעיקר להיפגש עם כל החברים. בשעה 19:00 בערב ההורים של כל הילדים עמדו במרפסות והתחננו לפני כל הילדים לחזור הביתה לארוחת ערב. היה קשה מאוד לשלוף אותנו מהמשחקים בחוץ חזרה הביתה. למדתי בבית הספר היסודי על שם חיים ויצמן בנהריה. לבית הספר היינו רוכבים על אופניים או מגיעים ברגל. היה לנו המון כבוד למורים ואהבנו אותם מאוד. בכל פעם שמורה היה נכנס לכיתה היינו עומדים ומברכים אותו בבוקר טוב או בשלום, רק לאחר שהיה מברך אותנו בחזרה, ישבנו במקומותינו. בכל בוקר היה מסדר לפני תחילת הלימודים, במסדר עשינו התעמלות משותפת עם כולם והקשבנו לדבר המנהלת.

טיול במזרח ולימודים

כשבגרתי, המשכתי ללימודים בבית הספר התיכון. שם למדתי במגמת אמנות שכללה לימודי פיסול, ציור, רישום, גרפיקה ועוד. בשנות ילדותי הייתי פעילה מאוד בתנועת הנוער של "הצופים" כחניכה וכמדריכה. בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצה"ל עם כל חבריי. שירתתי כקצינת מבצעים והשתחררתי בדרגת סגן. כאשר השתחררתי מהצבא נסעתי לעיר אילת, שם עבדתי בתחום המלונאות וחסכתי כסף לטיול הגדול במזרח הרחוק. לאחר כשנה של עבודה וחיסכון רכשתי כרטיס טיסה, תרמיל גדול וציוד הכרחי נוסף, עשיתי חיסונים מיוחדים כדי לא להידבק במחלות המאפיינות את הארצות בהם תכננתי לבקר, ובהתרגשות רבה טסתי עם חברים לארצות המזרח הרחוק. טיילנו המון וביקרנו בארצות כמו תאילנד, הודו, נפאל, סינגפור, יפן, דרום קוריאה ועוד. הטיול נמשך כשנה וכשסיימנו אותו חזרנו לארץ. את השנים שלאחר מכן הקדשתי ללימודים בתחום התנועה והתזונה.

הזוית האישית

שרון השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי בנה אורי והתלמידה תהילה. התכנית נערכה בבית הספר הדסים ביקנעם עילית, התשע״ט.