מאגר סיפורי מורשת

נורית סיבן מספרת:

"אמא ואבא שלי נולדו בפולין. לאמא קראו הניה ושם המשפחה שלה לפני הנישואים היה לוינסון היא נולדה בליטא בעיר וילנה. לאבא קראו זכריה (בבית קראו לו זיגמונד) שם המשפחה שלו היה שגרין. אבא נולד בעיירה קטנה בשם קלוואריה.

אמא ואבא:

כאשר הם היו בני 13 פרצה מלחמת העולם השנייה. המשפחה של אמא נשלחה לגטו וילנה ובהמשך היא נשלחה למחנות עבודה. אבא הופרד ממשפחתו ונשלח גם הוא למחנות עבודה. שניהם שרדו את המחנות ואת המלחמה כשהם נשארו אחרונים ויחידים מכל משפחתם. אבא ואמא נפגשו עם תום המלחמה בפולין בעיר קרקוב במקום שבו אספו את היהודים שניצלו. בעזרת ארגון ההגנה הם עלו לארץ ישראל עם אוניית המעפילים תל-חי.

אניית המעפילים תל-חי איתה עלו לארץ הורי, הניה וזכריה שגרין (1947)

כאשר הם התקרבו לחופי הארץ עצרו אותם הבריטים ששלטו אז בארץ ולקחו אותם למחנה מעצר בעתלית. לאחר מכן תנועת השומר הצעיר שלחו אותם להכשרה בקיבוץ עין המפרץ, ומשם נשלחו להקים את קיבוץ ברקאי. הקמת הקיבוץ הייתה עבורם תקווה לחיים חדשים. הקמה של משהו מבראשית, שלא היה קיים, תוך רצון לבנות עולם טוב יותר.

קיבוץ ברקאי הוקם בחודש מאי 1949.

בניית ברכת המים הראשונה בקיבוץ (1949)

בניית חדר האוכל (1949)

הבתים הראשונים בברקאי

ילדות בחינוך המשותף

אני נולדתי כשנה לאחר הקמת הקיבוץ בתאריך 8.5.1950 והייתי הילדה החמישית שנולדה בקיבוץ. גדלתי בקיבוץ שרק הוקם על גבעה חשופה שהיו בה בעיקר סלעים, וכמה מבנים של שייח ערבי שהתגורר במקום עם המשפחה שלו. המבנה עדיין קיים בברקאי. המבנה שימש בהתחלה את החברים לאורוות סוסים. אנחנו הילדים גדלנו בשיטת חינוך שנקראה החינוך המשותף. הייתה לי ילדות מיוחדת שכבר עברה מהעולם.

בגלל שהתנאים הפיזיים שהיו אז, היו קשים, חשבו שהקמת בתי ילדים יוכלו לתת לילדים תנאים טובים יותר מאשר להורים, שחיו בתנאי מגורים קשים בעיקר באוהלים. אמא שלי הייתה מספרת שכאשר נולדו הילדים הראשונים, ניבנה בקיבוץ בית התינוקות הראשון. המבנה היה בצריף ונחשב לתנאים מצוינים לעומת החברים שגרו באוהלים. התינוק הוכנס לבית התינוקות מיומו הראשון. בכל שעות היום והלילה הוא היה מופרד מההורים. האימהות היו מורשות להגיע להניק אותו רק פעם בארבע שעות. מכיוון שלא היו טלפונים, ומובן גם לא פלאפונים, כאשר התינוק היה צריך לאכול היו מניפים דגל. לכל תינוק היה דגל בצבע אחר וכך כול אם ידעה שאם הונף דגל בצבע שהיה לתינוק שלה היא יכולה להגיע לבית התינוקות להאכיל אותו. בלילה לא ההורים טיפלו בתינוק והדאגה לתינוק הופקדה בידי שומרת לילה.

עם קבוצת התינוקות הראשונה בברקאי (1950)

עם קבוצת הפעוטון (1952):

סיפור ילדותי בחברת "קבוצת אלון"

זיכרון שמתחיל במעבר מהגן לכיתה א' . מכיוון והיינו הקבוצה הראשונה בקיבוץ שהגיעה לגיל כיתה א', הקיבוץ בנה את מבנה בית הילדים הראשון שנקרא כיתה עבורנו. קראו לו כיתת אלון על שם הקבוצה שלנו. בית הילדים "כיתת אלון" מילא את כל התפקידים הקשורים לגידול הילדים, הוא היה הבית שלנו לכל דבר כאשר המורה שלנו, דן סלע והמטפלת היו הדמויות המרכזיות בחיינו. כל היום כולו חיינו ביחד. לומדים וחיים באותו הבית. היו בו חדרי שינה, כיתה בה למדנו, חדר אוכל בו אכלנו את כל ארוחותינו ואפילו מקלחות. גדלנו ביחד, בתבנית אחת ואחידה, כולם מקבלים את אותו הדבר. תמיד בקבוצה. לא היו לנו כמעט צעצועים, והיינו עוסקים באוספים שונים: קופסאות גפרורים, מפיות, ברכות שנה טובה, איסוף בולים ועוד…

לכן שיחקנו הרבה מאוד ביחד, בבלורות (היום הן נקראות גולות), נסענו על סקטים (היום זה נקרא גלגיליות), על אופניים. המיוחד היה ששיחקנו כל הילדים בשכבת הגיל באותו המשחק לתקופה ואז עברנו למשחק אחר. זה באמת סימל את ה"ביחד" שהיה. היינו עליזים ושמחים, לא הרגשנו שמשהו חסר לנו.

יום הולדת 7 עם בני הקבוצה:

קבוצת אלון

זכור לי המעבר מהגן לכיתה. הבנו שאנחנו מתחילים ללמוד ושהמורה שלנו יהיה דן סלע. כמובן  שהכרנו אותו, כי הכרנו מקרוב את כל החברים בקיבוץ. באחד מהימים הראשונים, של כיתה א', דן לקח אותנו לטיול בטבע עד לעץ גדול. שם הוא אמר לנו שלעץ קוראים עץ אלון ושאנחנו נקרא קבוצת אלון כמו העץ.

לינה משותפת

בית הילדים, שנקרא "כיתה" שימש אותנו לכל צרכי חיינו. ישנו, התקלחנו, אכלנו ולמדנו באותו המבנה. בחדרי השינה, הייתה מיטה לכל ילד. בכל חדר ישנו 4 ילדים, בנות ובנים ביחד. כל יום בצהריים, היינו הולכים למנוחת צהריים, היינו חייבים להיכנס למיטה והמטפלת הייתה עוברת בין החדרים, מאחד לשני, ומחלקת לנו סוכריות קטנות עגולות בכל מיני צבעים. זה היה הממתק היחידי שהכרנו, הפינוק היומי שלנו. כל ערב ההורים היו מחזירים אותנו לכיתה, אחרי בילוי קצר בחדר ההורים לארוחת ערב ולשינה בכיתה.

דן המורה שלנו היה בא כל ערב לספר לנו סיפור או לפעילות קצרה אחרת ואז היינו הולכים לישון. בתשע בלילה דן היה הולך לחדרו, לבית שלו, ואנחנו היינו נשארים לישון לבד, רק בחברת בני גילנו, בהשגחת שומרת הלילה, שהתחלפה בתורנות.

השומרת הייתה מגיעה לכל בית ילדים בסבבי ביקורים במשך הלילה. אם ילד פחד בלילה או הרגיש לא טוב, הוא היה קורא לשומרת. השומרת הייתה יכולה לשמוע אם ילד בוכה דרך מכשיר שהיה מותקן בכל בית ילדים ונקרא "אינטרקום". אמרו לנו שאם אנחנו צריכים את השומרת נלך לרמקול שהיה תלוי בפרוזדור חדרי השינה, ונצעק חזק "שומרת לילה בואי לכיתת אלון". לפעמים כשהשומרת לא הגיעה מהר, ילדים אחרים היו עוזרים לילד בקריאות. בכל בית ילדים הייתה מחברת שבה השומרת הייתה כותבת למטפלת מי בכה בלילה.

מקלחות משותפות

היינו חייבים להתקלח כל יום, המטפלת הייתה אחראית על המקלחות של הילדים. כאשר היינו מתקלחים בנות ובנים ביחד. רק בכיתה ו' הפרידו את המקלחת בין הבנות לבנים.

חדר ההורים

ההורים, גרו בחדר (לא קראו לזה אז בית ההורים) בסמוך לנו, כי הקיבוץ היה אז קטן והכל היה קרוב אחד לשני, אבל לא ראינו אותם רב היום. גם אסור היה לנו לבקר את ההורים בעבודתם. רק בשעות אחר הצהריים, בארבע או חמש (זה היה משתנה מדי פעם), היינו הולכים לחדר ההורים. קראו לזה "הקמה".

אני עם ההורים

בהתחלה החברים וגם ההורים שלי, גרו באוהלים ואחר כך, בצריפים ומאוחר יותר בבניינים. בגלל שההורים שלי היו מראשוני הקיבוץ, הם עברו לבית הראשון שנבנה לחברים. (הבית עדיין קיים בקיבוץ ונמצא מול הבית שבו אנחנו מתגוררים בו היום). בבניין היו ארבעה חדרים כאשר לכל משפחה היה חדר, עם מרפסת משותפת לארבע משפחות.

לא היו שירותים ומקלחת בחדר. אני זוכרת שהחדר היה קטן ואת רובו תפסה המיטה. לא היה אוכל בבית כי כל החברים אכלו אך ורק בחדר האוכל. אפשר היה להכין רק תה ולאכול לחם עם ריבה שההורים היו מכינים לי כשהגעתי לחדר שלהם. לא היו לנו כמעט צעצועים בבית וגם לא ממתקים.

לשירותים היינו צריכים ללכת לשירותים משותפים בשכונה. ולמקלחת, כל החברים הלכו למקלחת המשותפת. הייתה מקלחת לבנים ומקלחת לבנות. הילדים התקלחו בבתי הילדים. לאחר בילוי של כשעתיים- שלוש, עם ההורים הם היו מחזירים אותנו לבית הילדים (לכיתה) לאכול ארוחת ערב ולשינה.

ההורים, היו הולכים אז לפעילויות שלהם. לשיחות קיבוץ, ישיבות, וחגים שאנו הילדים לא היינו משתתפים בהם.

לבוש

כל הילדים לבשו את אותם הבגדים. הבגדים לא היו שייכים לילד מסוים. לא היה בגד פרטי שהיה רק שלנו, וגם לא יכולנו לבחור מה ללבוש. היה בקיבוץ מחסן בגדים לילדים שנקרא "קומונה ילדים". שם היו מכינים לכל ילד בגדים לפי עונות השנה. המטפלת הייתה מכינה לנו בגדים לבוקר ובגדים לאחר הצהריים "בגדי הקמה" אותם לבשנו כשקמנו ממנוחת הצהריים. אני זוכרת שבכל חג פסח היינו מקבלים גרביים חדשים (בדרך כלל בצבע לבן) וסנדלים. בחג ראש השנה היינו מקבלים נעליים חדשות לקראת החורף. היינו מאוד נרגשים לקבל משהו חדש.  לקבלת הסנדלים והנעליים המטפלת הייתה לוקחת אותנו לסנדלרייה והחבר שהיה "סנדלר" היה אומר לנו לדרוך עם כף הרגל על דף נייר והוא היה מצייר לנו עם עפרון את צורת הרגל על הדף. לפי הציור, הסנדלר ידע איזה גודל נעל כל ילד צריך.

רק ליום הולדת או לנסיעה מחוץ לקיבוץ, לבקר משפחה, היו נותנים לנו בגדים מיוחדים יפים וחגיגיים יותר. קראו לזה בגדי נסיעה, והיינו מחזירים אותם למחסן הבגדים של הילדים לאחר יום ההולדת או הנסיעה.

קבוצת אלון 1962

החיים שלנו בקיבוץ של אז, היו נראים לנו הסדר טבעי. חשבנו שאנחנו נחשבים הטובים ביותר והייתה לנו ילדות שמחה. בהמשך, את לימודי התיכון, למדתי במוסד החינוכי "מבואות עירון", שירתתי בצבא בחטיבת הצנחנים בתפקיד פקידת מבצעים והשתחררתי בשנת 1971. ביולי 1972 התחתנתי עם דב סיבן ואנו חיים מאז בקיבוץ ברקאי. נולדו לנו ארבעה ילדים (אריק, גל, נעה ורני) וארבעה נכדים".

נורית בגיל 16

הזוית האישית

נורית סיבן מספרת לנכדה איתי סיבן ולעומרי דגן את סיפוריה וחוויותיה מקיבוץ ברקאי.