מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לגדול בארץ חדשה

אני וסבא כשטסנו לאיטליה
סבא לפני כ12 שנים.
המשך העברת הכינור של סבא מדור לדור

"כאן ביתי פה אני נולדתי… כאן החברים איתם גדלתי ואין לי שום מקום אחר בעולם…" (מילים ולחן: עוזי חיטמן)

הבית הוא המקום הכי כיפי ואהוב עליי. בביתי אני מרגישה עטופה באהבה, מוגנת ויציבה ולכן, חשוב לי להכיר וללמוד פרטים חדשים על המשפחה הקרובה והמורחבת שלי.

כשהתחלתי את עבודת השורשים, בחרתי לצאת למסע בזמן, לעצום את עיניי, לחזור אחורה כמה עשרות שנים ולצאת למסע להכרת משפחתי. אני רוצה להכיר טוב יותר את הדורות הרחוקים שלי, כמו סבא רבא וסבתא רבתא שלי ששניהם ניצולי שואה, להבין איך חיו בעבר, לראות תמונות ולשמוע את סיפור ילדותם של סבי וסבתותיי וגם לשמוע מאימא על עצמי כילדה, איך הייתי ומה עשיתי, מה הרגישו הוריי כשנולדתי, איך אני ואחותי הגדולה הסתדרנו בתור תינוקות ועוד….כשאני יוצאת למסע של הכרת משפחתי, ציפיותיי הם בעיקר ללמוד, לחקור ולדעת דברים שלא שמעתי ולא ידעתי קודם לכן, לראות תמונות, מצגים ומסמכים של בני ובנות המשפחה הקרובה והרחוקה וללמוד על עצמי ועל משפחתי בצורה מעמיקה ומורחבת. במסגרת עבודתי אני רוצה לשבת עם סבי, שהוא דמות קרובה אליי ביותר ואשמח לשהות במחיצתו, לשאול שאלות ולקבל תשובות, לבלות זמן איכות בו יספר לי דברים שלא ידעתי ושמעניינים אותי מאוד, לעיין באלבומים, לקרוא מסמכים, לראות מזכרות ולהבין את סיפורה הרחב של המשפחה שלי והשורשים שלי.

הילדה הזאת היא אני

ראשית, לפני שאני צוללת ונוסעת בזמן עשרות ואף מאות שנים אחורה אל המסע של משפחתי המורחבת, רציתי לכתוב כמה מילים גם על עצמי: שמי הוא מיה קליין. נולדתי בתאריך 16.11.2006. בניתוח קיסרי בבית החולים בילינסון, בפתח תקווה (ישראל) ותאריך הלידה העברי שלי הוא כ"ה בחשון התשס"ז. אני בת מזל עקרב, יש לי שיער חלק וארוך בצבע חום כהה ועיניי אף הן בצבע חום כהה.

יש לי הרבה כינויים: אמא קוראת לה מיוש או "פיקול" (קטנצ'יק באיטלקית) ואני ואימא קוראות אחת לשנייה "מאמו". אני אוהבת להיות בבית, אוהבת את החדר שלי, אוהבת לשכב על הערסל בגינה ואני משקיעה זמן רב בלהיות עם הכלב שלי, טומי, לעשות דברים וגם שטויות עם אחותי, ליהי, שהיא בת 16, וגם להיפגש הרבה עם חברות. אני אוהבת לעקוב אחר טרנדים של אופנה ולהתעדכן כל הזמן. אני מגדירה את עצמי כטובת לב, חרוצה, שקדנית, אכפתית וגאה במיוחד בכוח הרצון שלי, כי שאני באמת רוצה אני גם יכולה. הייתי רוצה לשנות בעצמי את עצם היותי מאוד אכפתית, מאחר ולפעמים אני לוקחת קשה את מה שקורה מסביבי ומתאכזבת, מרגישה שאני רוצה לתקן את העולם, מה שלא תמיד כל כך אפשרי. הצבעים האהובים עליי הם ורוד, לבן, אפור בהיר וירוק כהה. בבית הספר, אני אוהבת במיוחד את המקצוע מדעים-מקצוע מעניין שעוזר להבין דברים מורכבים בטבע ובעולם. המאכלים האהובים עליי הם תות-שדה, סלט, בננות, ואני מאוד אוהבת לשתות מילקשייק פירות. בשעות הפנאי אני מאוד אוהבת לשחק טניס, אני רשומה לחוג שמתקיים פעמיים בשבוע. אני אוהבת לבלות עם חברים, ללכת איתם לסרטים ולבריכה, וגם למסעדות.

מקור שמי והשתייכותו לשאר שמות הבית

הוריי בחרו את שמי מיה, מאחר והוא שם שייכות. מיה פירושו "שלי" בספרדית. שמה של אמי הוא ליאת, אשר אף הוא שם שייכות וגם אחותי ליהי שמה הוא שם שייכות. לי-את (שם אמי). לי-היא (שם אחותי). את שם אחותי כותבים ללא האות א: "ליהי".

סיפור חיו של סבא שמוליק כבן להורים ניצולי שואה

הנושאים בהם עוסק הסיפור הם ביתו ומשפחתו של סבי (מצד אימי) כבן להורים ניצולי שואה שהגיעו לארץ ישראל בשנותיה הראשונות, השכונה בה גדל, הקשיים וההתמודדות היומיומית, המקצועות והעיסוקים של הוריו שלא בהכרח תאמו את מקצועותיהם הרשמיים. כל זאת על מנת להתפרנס ולהתקיים. יסופר גם על כן חפץ יקר ללבו של סבא (הכינור של סבא רבא שלי), שיש לו משמעות סמלית ורב דורית במשפחתנו.

בית ההורים

סבא שמוליק מספר: "שמותיי הפרטיים ניתנו לי על שם סבי שמואל מצד אמי ז"ל ויוסף על שם אבי ז"ל. נולדתי בישראל בתאריך 8 לאוגוסט בשנת 1950 בבית החולים הלל יפה, בחדרה. גדלנו באוהל עד להגיעי לגיל שנתיים, בתנאים קשים מאוד שבימינו יראו לכם הילדים כלקוחים מהאגדות. בשנת 1952 עברנו לגור במעברת פרדס-כץ שבבני ברק בצריף מעץ. כמובן שלא היה חשמל בבית וחיינו עם עששיות. הבישול נעשה על גבי פרימוסים (סוג של פתילייה) שהדליקו ועליה בישלו את האוכל. השירותים לא היו בתוך הצריף, אלא היו במרחק של מטרים ספורים מהצריף ושירתו מספר צריפים בו זמנית.

בגלל שהצריף לא היה אטום מספיק ונבנה כמקום מגורים זמני, מדי פעם ביקרו אותנו "אורחים" כגון: נמלים, מקקים, זוחלים למיניהם ועוד. הכביסה נעשתה בתוך דודי מים גדולים, שלתוכם הוכנס סבון והבגדים היו בתוך המים עד לרתיחה מלאה. לאחר מכן, הבגדים הוצאו מהדוד ונשטפו במים קרים ונתלו על חבלי הכביסה, אותם יצרנו מחוטים. לא היה ברשותנו תנור, מייבש כביסה, מכונת כביסה, מיקרוגל, קומקום חשמלי, מדיח כלים ובשל כך חיינו בצורה מאוד לא נוחה, ממש כמו בתקופת האבן. כמובן שלא היה לנו מחשב, טלוויזיה ואפילו לא טלפון. הצריפים היו פתוחים וביקרנו איש את רעהו בלי לקבוע מראש. חיינו חיים שיתופיים והייתה לנו ילדות בה שיחקנו ברחובות ובכבישים. מאחר ולא היו כמעט מכוניות לא הייתה סכנה להסתובב בכבישים וחיינו היו מאושרים, פשוטים וצנועים.

שם אמי היה זיסלה (נעמי) גלצר בת למשפחת לבקוביץ'. היא עבדה לפרנסתה כתופרת. (בשלב מאוחר יותר, לאחר שאמי נולדה וסבי הפך לאב, אמו ז"ל הייתה תופרת לנכדתה (שהיא אימא שלי) תחפושות מיוחדות בכל חגי הפורים. אמי מספרת שתמיד היו לה תחפושות ייחודיות ומושקעות שסבתה ז"ל הייתה תופרת לה). שם אבי חיים בן למשפחת גלצר, הוא היה פרוון במקצועו ולא מצא את מקומו במקצועו בארץ. לכן עסק בעבודות קשות כגון: בנייה, סלילת כבישים ועוד. לאורך כל הדרך חייתי לצד אחותי אילנה שנולדה 3 שנים לפני עליית הוריי מפולין."

סבתא רבתא זיסלה (נעמי) ז"ל – מצד אמא

סבתא רבתא שלי, זיסלה (נעמי) לבקוביץ', בתם של פייגה אלטרויין ושמואל לבקוביץ', נולדה בתאריך 29.5.1917 בעיר זבייצ'ה שבפולין, והייתה אחת משמונה אחים ואחיות. משפחתה הייתה ענייה, בגדים ונעליים הועברו מילד אחד לשני. סבתא רבתא שלי למדה בבית ספר שמונה שנות לימוד. היא ידעה קרוא וכתוב והצטיינה בחשבון, אך בגלל חוסר אמצעים לא המשיכה בלימודיה ופנתה לשוק העבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, מיד עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין ברחה זיסלה יחד עם קבוצת צעירים ועם אחיה ליאון לרוסיה. שם עברו עליה ימי המלחמה, בה איבדה את רוב בני משפחתה. היא הייתה כורת פחם במכרות באוקראינה וברוב חריצותה גם תפרה שביסים וסינרים ומכרה אותם ליושבות המחנה ולשומרות. כך רכשה מקצוע נוסף והפכה לתופרת מקצועית. בכסף שהרוויחה רכשה מזון וסיגריות ושלחה אותם לבעלה חיים (אותו הכירה ברוסיה), אשר הוגלה למחנה בסיביר ושם היה חוטב עצים.

לאחר סיום המלחמה ולאחר שאיבדו כמעט את כל משפחותיהם ואף ראו את אחיהם והוריהם נהרגים לנגד עיניהם, שרדו סבא רבא וסבתא רבתא שלי את המלחמה, התאחדו, חזרו יחדיו לפולין וכעבור 3 שנים עלו לארץ ישראל. בשנת 1951 נולד סבי, שמואל (שמוליק), אח לאילנה. שנולדה עוד בפולין 3 שנים קודם לכן. סבתא רבתא זיסלה ביחד עם סבא חיים זכו לחגוג את חתונת סבי וסבתי בשנת 1973.

סבתא רבתא זיסלה נפטרה באוקטובר 1993, בת 75 במותה, כשבוע וחצי לאחר שנפטר בעלה ואהוב ליבה חיים. מיד כשקם סבי מהשבעה על מות אביו, הוא ישב שבעה על מות אמו. על קברם אמרו את הפסוק: "בחייהם ובמותם לא נפרדו". הם הכירו בילדותם ואת רוב חייהם העבירו זה לצד זו. סבי טוען שסבתי הייתה בריאה לחלוטין והיא מתה משברון לב, מאחר ולא יכלה להכיל את מותו של אביו (סבא רבא שלי).

סבא רבא חיים ז"ל – מצד אמא

סבא רבא חיים גלצר, בנם של הינדה לבית גרשטנפלד ויוסף גלצר, נולד בתאריך 12.07.1907 בעיר וולבורום בפולין. סבא רבא היה אחד מתשעה אחים ואחיות. בגיל 7 התייתם מאביו ומאחר והיה בין האחים הצעירים, נשאר בבית עם אימו ועזר לה לפרנסתה. כשהיה בן 7 פרצה מלחמת העולם הראשונה ועברו עליו שנים של עוני ומחסור. הגויים יידו אז אבנים בילדים היהודים וקראו לעברם "ז'ידים לכו לפלשתינה". לסבא רבא היו כמה "חורים יפים" בראשו כתוצאה מהאבנים. בנוסף, הוא איבד את בני משפחתו במלחמה הזו. סבא רבא חיים יצא לעבודה בגיל צעיר ולמד את מקצוע הפרוונות (תפירת מעילים וצווארונים מפרווה). בנוסף לכך למד נגינה בכינור וניגן בחבורת ג'אז (באנד).

ערב מלחמת העולם השנייה הוא ברח מפולין לרוסיה, שם הכיר את אשתו זיסלה (נעמי). לאחר שהיו נשואים כשנה הפרידו ביניהם. אותו הגלו לסיביר למחנה חוטבי עצים, אך בזכות נגינתו בכינור, (עליה אדבר גם בהמשך), ניצל מעבודה קשה וכנראה גם ממוות. אחרי כשנתיים ולאחר שאיבדו את רוב בני משפחותיהם, שבו ונפגשו סבא רבא וסבתא רבתא שלי וחזרו לפולין לאחר המלחמה, שם נולדה אחותו של סבי, אילנה. כשהייתה אילנה בת שלוש עלתה המשפחה לישראל והשתכנה במעברה ומיד נולד סבי, כשעלו ארצה. כאשר הגיעו לארץ, רצה סבא רבא לעבוד במקצועו, פרוון, אבל הנסיבות הקשות בעת הקמת המדינה שלחו אותו לעבוד בבניין ובכבישים. לאורך כל חייו ניגן בכינור וזאת הייתה אחת מאהבותיו הגדולות. סבא רבא חיים נפטר באוקטובר 1993 והוא בן 86.

סבא רבא וסבתא רבתא

תמונה 1

זיכרונות ילדות

סבי מספר על זיכרונות ילדותו כבן לניצולי שואה וכילד שגדל בארץ חדשה: "קראתי לסיפור שלי "לגדול בארץ חדשה", כי ארץ ישראל הייתה חדשה בשני מובנים: האחד – מדינת ישראל הייתה בחיתוליה, מדינה חדשה שמוקמת מהיסוד והחלה אט אט להתפתח. ראינו איך סוללים כבישים, בונים בתים ואיך כולם עוסקים בעבודת כפיים ובונים מדינה חדשה מאפס. מצד שני – הוריי עלו מארץ אחרת (פולין) והכל היה חדש עבורם, הם התאקלמו בארץ אחרת, חדשה להם, יומיום שונה לחלוטין מזה שהכירו בעבר והיו רגילים אליו.

במעברה בה גרנו היו לי חברים וחברות. כשחזרנו מבית הספר היינו מכינים מיד את שיעורי הבית ויצאנו לשחק במחבואים, קלאס, תופסת, 5 אבנים ועוד. שם בית הספר היסודי בו למדתי היה "קוממיות" מכיתה א' עד כיתה ח'. לאחר מכן הלכתי ללמוד בתיכון מקצועי" מקס פיין" בתל-אביב במקצוע מכניקה עדינה. לאחר מכן הלכתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר, שם סיימתי את לימודי כמכונאי מטוסי סילון. בילדותי הצעירה ההורים יצאו לעבודה בשעות המוקדמות של הבוקר. אני כילד בן 7 זוכר שכל בוקר הייתי יוצא לקנות חצי בלוק קרח כדי לשים במקרר, והייתי קונה נפט לחימום הבית והבישול.

בבית הספר היסודי הלכנו בתלבושת אחידה וגם בתיכון. הדבר גרם לטשטוש מבורך למצב הכלכלי בכל בית של כל תלמיד ותלמיד ולא הרגשנו מי עשיר ומי עני (רובנו היינו עניים מאוד). היחס למורים היה יחס של יראה וכבוד. בזמנו הורשו המורים להכות אותנו בידיים ועם סרגלים ו/או למשוך באוזניי התלמידים כאשר הפריעו למהלך השיעור. טיולים עשינו פעם בשנה דרך ביה"ס משום שלהורים לא היו רכבים כמו היום. לכן כל הבילוי שלנו היה באזורים הקרובים לביתנו ולביה"ס, למשל: נחל הירקון, שבע תחנות ועוד כל מיני מקומות שיכולנו להגיע אליהם ברגל בעיקר בשבתות. בשנים שלאחר מכן כאשר הגענו לגיל הנעורים הייתי חבר בתנועת הנוער העובד. לאחר מכן כבר בילינו במסיבות ריקודים סלונים. בהיותי בנוער העובד עשינו פעילויות חברתיות כגון: הקמת מחנות, קומזיצים בהם סיפרו לנו המדריכים בלילה לאור המדורה סיפורים מבהילים כדי לחשל אותנו ולראות את תגובותינו. בבית הספר אהבתי במיוחד את שיעורי החשבון, הגאוגרפיה והתנ"ך. זאת משום שמשם הרגשתי שאני יונק את שורשיי. בבית הספר "קוממיות" הייתה מסעדה שבה היינו אוכלים בכל יום מחדש את ארוחת הצהריים שלנו שכללה פתיתים והייתה אפשרות לפזר מעליהם קינמון. ממתקים כמעט ולא היו בנמצא, שלגונים (ארטיקים) היינו אוכלים בקיץ רק מדי פעם כהפתעה. שאלות כמו מה קנינו או איפה בילינו לא היו קיימות: היינו במלחמת הישרדות יומיומית, כאשר בקושי היה אוכל בבית. גם האוכל עצמו היה בסיסי ולא ניתן היה בכלל להעלות על הדעת מותרות, בילויים או קניות, למעט מצרכי יסוד של לחם חלב וחמאה. כילד להורים ניצולי שואה, הרגשתי את העצב שליווה את הוריי, את הקשיים שחוו, את עובדת היותי בר מזל על כך שאני גדל עם הורים ואחות, על זה שאנו יחד כמשפחה, כי הם איבדו את היקר להם מכל במחנות ההשמדה ובמלחמה עצמה. אמי שהייתה מבשלת, הייתה שמה מנות מדודות בצלחת ומי שרצה ביקש תוספת. לא היה דבר כזה לזרוק אוכל. כל דבר שנשאר ייאכל מחר או מחרתיים עד שהסיר ייגמר כולו. הרגשת המשפחה הייתה מאוד מאוד חשובה לאבי ואמי. כאשר נולדו לי ילדים, אמי הייתה מדי שבת מכינה ארוחה משפחתית, אליה היו מגיעים אחותי עם בעלה וילדיה ואשתי וילדיי וכל הנכדים. כולם ישבו סביב שולחן השבת וסיפרו את שעבר עליהם במהלך השבוע האחרון, על מנת שנתחיל את השבוע החדש המגיע אלינו בהרגשה משפחתית, עם שולחן מלא באוכל וסיפורי כל טוב".

סיפור על חפץ מיוחד במשפחתי – הכינור העתיק

סבא רבא שלי, חיים ז"ל, (אביו של סבי) אהב לנגן על כינור. הוא ניגן בלהקת ג'אז בפולין ואח"כ בארץ ישראל. אמי מספרת שבימי שבת כשהיו באים לארוחת צהריים אצל סבה וסבתה, הוא היה מושיב את כל הנכדים מסביב לשולחן ומנגן יצירות קלאסיות מוכרות. היא זוכרת איך היה עוצם את העיניים ונהנה בזמן הנגינה, ומתארת את השלווה שהייתה על פניו כשניגן והחזיק את הכינור. אחרי ארוחת הצהריים הוא אף פעם לא היה מוותר על הטקס השבועי, וגם אם לפעמים היו הילדים משתעממים, הם היו יושבים ומפגינים כבוד לסבם, אשר היה יושב ומנגן בצורה כה יפה ומקצועית את היצירות השונות. הכינור של סבא נשמר בתיק גדול שסבתה של אמי, נעמי ז"ל, הייתה שומרת עליו כעל חפץ נדיר, מנקה אותו ומכניסה אותו לארון על מנת לשמור עליו כחפץ יקר ומיוחד מעין כמוהו.

סבא רבא עם להקתו בפולין

תמונה 2

בבוקר בו נפטר סבא רבא שלי הוא ביקר בבית הכנסת 'עולי הגרדום' בבני ברק ושם הנעים בערב שמחת תורה לבאי בית הכנסת עם נעימות כינורו ובניגונים חסידיים משמחים. באותו היום הייתה כל המשפחה מוזמנת אליהם לארוחת צהריים, שהייתה בעצם ארוחת הצהריים האחרונה בה ראתה אמי את סבה ז"ל. באותו יום הוא שוב ניגן בכינור, ובדרכם הביתה מארוחת הצהריים התקשרה סבתה של אמי לאביה על מנת לספר שסבא חיים קיבל התקף לב ונפטר. זה היה עצוב ומרגש שעד לרגעיו האחרונים הוא נהנה וניגן בכינור, וגם דקות לפני מותו עשה כן. במיוחד ביום מותו ניגן בכינור החל ממוקדם בבוקר ועד רגעים ספורים לפני מותו, וסבי אומר שאולי בלבו הוא הרגיש זאת ורצה לנצל את רגעיו האחרונים. כשסבא רבא נפטר, סבי שמר את הכינור, אשר היה מבחינתו לא עוד כלי נגינה בארון, אלא מזכרת מרגשת מאביו: משהו אמיתי שנשאר כמורשת. עד היום הכינור נמצא אצל סבי וסבתי, שמור בארון כחפץ יקר ערך ובעל משמעות רגשית וערכית רבה, בעיקר עבור סבי.

הכינור של סבא רבא חיים 

תמונה 3

מדוע הסיפור הוא סיפור מיוחד ומרגש?

כחלק מהסיפור הבין דורי, לפני כשבע שנים הייתי בחוג כינור בבית הספר. אז המורה למוזיקה קראה לאמי ומסרה לה שאני מוכשרת ושכדאי לפתח אצלי את תחום הנגינה. אמי שאלה אותי באיזה כלי ארצה לבחור לנגן. בחרתי בכינור להפתעתה הרבה של אמי, מאחר וכלי נגינה זה איננו נפוץ, בעיקר בקרב ילדים קטנים. היא מיד סיפרה זאת לסבי (לאביה) והוא התרגש עד מאוד, וראה בכך מעין המשכיות לזיכרון שהשאיר לו אביו. סבי הוציא את הכינור השמור בארון, שמידותיו היו גדולות ולא התאימו לי, ואימא הלכה איתי ועם סבא להשכיר לי מהקונסרבטוריון כינור במידות המתאימות לי.

מיה מנגנת בכינור

תמונה 4

כישרונותיי התפתחו מפעם לפעם, עד שהתחלתי להופיע בקונצרטים, כאשר ניגנתי את אותן יצירות שניגן סבה של אמי. אמי הזמינה את סבי לצפות בי בהופעה הראשונה בהיכל התרבות פ"ת. כשסבי שמוליק ראה ושמע אותי מנגנת הוא התרגש עד דמעות. ראיתי את סבי בוכה מהתרגשות וגם את אמי. סבא אמר שזה מקסים לראות את הנינה מנגנת בדיוק כמו סבא רבא שלה. המשכתי לנגן במשך מספר שנים ואז החלטתי להפסיק, אך לפני כן רציתי לדעת עם סבי שהוא לא נעלב. הוא אמר שכל מה שעושה אותי מאושרת עושה גם אותו מאושר, ושהוא מאוד שמח שלפרק זמן מסוים בחיי הקדשתי לנגינה בכינור שהיה כלי הנגינה החביב על אביו ז"ל. אני חושבת שמדובר בסיפור מרגש מעין כמוהו, על נינה שמנגנת על כלי נגינה די מיוחד ולא נפוץ, זהה לכלי הנגינה עליו ניגן סבא רבא שלה. כאשר לאוזני השומע מתנגנים צלילים זהים, יצירות זהות, כל משמעות הדורות והשנים שעברו הופכת לבלתי נראית. בנוסף, הכי נהניתי מכך שסבי האהוב עליי במיוחד התרגש וליווה אותי בתקופה הזאת, וזה היה עבורו כמו סגירת מעגל.

אהבה ומשפחה

סבי מספר על היכרותו עם סבתי צופיה והקמת המשפחה

"את אשתי, צופיה, הכרתי בדרך חזרה מהעבודה. לאחר העבודה נסעתי לשחק במשחק כדורסל במסגרת הליגה למקומות עבודה, כשאני מייצג את התעשייה האווירית, והיא נסעה כטרמפיסטית. למחרת בבוקר פנה אליי אחד ממנהלי הקבוצה והציע לי לדבר איתה בטלפון משום שהתרשם שהיא גילתה בי עניין. למחרת שוחחנו בטלפון והפכנו להיות זוג קבוע עד יום נישואינו בתאריך 20.3.1974. באותם ימים היו מספר דרכים לחזר ולהכיר בן או בת זוג כגון תנועות נוער, מקומות עבודה, מסיבות סלוניות, דרך חברים ועוד. כשנה לאחר נישואינו נולדה לנו בתנו הבכורה ליאת (שהיא אמך) בתאריך 30.12.1974. לאחר 3 שנים נולד בננו האמצעי יניב (דודך) בתאריך 12.12.1977 ובשנת 1988 נולד בנניו הצעיר גיא (דודך הצעיר).

תעודת הוקרה שקיבל סבא שמוליק ממשרד הביטחון

תמונה 5

לשאלתי לגבי איזה סוגים של אינטימיות היו מותרים, היחסים היו הרבה יותר סגורים מהיום. נושא המין היה מעין נושא שאין לדבר עליו בפומבי ואפילו בתוך המשפחה. לא היה אז מצב כמו בימים אלו, שילדים יכולים לדבר עם הוריהם בצורה חופשית על כל נושא, לשתף, להתייעץ. כיום יש לנו אמצעים נוספים כמו רשתות חברתיות ואינטרנט וניתן לקבל מענה מהיר ומיידי כמעט לכל דבר שנרצה לשאול או לדעת. סבי ממשיך בסיפורו: "בבית שאני גדלתי, ההורים היו יוצאים לעבוד בשעות הבוקר המוקדמות וחזרו בשעות הלילה המאוחרות בעקבות המצב הכלכלי. כאשר הגיעו הביתה עייפים ותשושים, לא היה בראש דאגתם לשוחח עם הילדים על נושאים שונים. דבר נוסף שהיה מאוד משמעותי הוא השואה שליוותה אותנו לאורך כל הדרך, ההורים היו סגורים יותר ולמרות שזיכרונות הזוועה חלפו במוחם יום יום, הם ניסו להדחיק את הזיכרונות הללו ולכן מיעטו לדבר איתנו על הנושא. אולם כאשר שאלנו שאלות קיבלנו תשובות, מבלי להיכנס לפרטי פרטים. מכורח הנסיבות שתוארו, לא היה קשר חזק ופתוח בין ההורים לילדיהם. רק לקראת סוף שנות חייהם של ההורים הם נפתחו ואנחנו התחלנו ללמוד על השואה ועל מה הם בדיוק עברו וחוו, ואיך איבדו את רוב בני משפחותיהם במחנות ההשמדה ובמלחמה. למרות שסיפרו לנו מעט על השואה בבתי הספר. כמשפחה נהגנו לנסוע בשבתות לים בתל אביב. נהגנו ללכת למצעד יום העצמאות והיינו המאושרים בכל ילדי העולם".

סבא שמוליק עם ראש הממשלה יצחק רבין

תמונה 6

הזוית האישית

מיה קליין: למדתי המון דברים על עברו וילדותו של סבא שמוליק וסבא רבא חיים. שמחתי לעבוד עם סבא ולשמוע את סיפוריו המרתקים והמרגשים.

כפי שכתבתי במבוא, יצאתי למסע בזמן וכעת המסע הסתיים לו. החוויה שלי מהמסע הייתה חוויה מעצימה, מלאת הפתעות, גילויים והפגנת רגשות. היו רגעים רבים בהם צחקתי, התרגשתי ואף ריגשתי את בני משפחתי  כשישבתי עם אמי. היא נהנתה להיזכר בי כילדה, ברגעי ילדותה, בזיכרונות מתוקים מהעבר ואותו דבר לגבי סביי, אשר חזרו אף הם אחורה בזמן וסיפרו לי על ילדותם, צעירותם וחוויותיהם מהעבר הרחוק והקרוב.

במהלך עבודתי, אספתי מידע רב על בני משפחתי ולמדתי פרטים חדשים ורבים שלא ידעתי קודם לכן, הבנתי את ההבדלים בתקופות של אז והיום, את התקדמותה והתפתחותה של מדינת ישראל שהחלה במעברות ועוני והיום נמצאת מבחינה טכנולוגית בשיא קדמתה והדביקה פערים של מדינות שהוקמו לפני מאות שנים.

למדתי על ילדותם של הוריי, סביי וסבתותיי, גיליתי שילדים בכל שלב ובכל דור אוהבים את אותם הדברים (לשחק/ להשתולל/ לצחוק). שמחתי להיזכר בילדותי שלי ובעיקר לבלות זמן איכות עם בני המשפחה, כל אחד בזמנו. למדתי להבין כמה שפע אנו חווים בזמננו ודברים שמובנים לנו מאליו לא היו קיימים פעם – כמו טלפונים, טלוויזיות, מחשבים, תנור או מכונת כביסה. למדתי שאושרו של אדם אינו תלוי תמיד במה או בכמה מוצרים או מותרות יש לו, אלא בהיותו מוקף במשפחה חמה ואוהבת, תומכת ומעצימה וכל אחד צריך להיות שמח בחלקו. למדתי שאם אתה רוצה משהו, אתה יכול וכדאי תמיד לנסות להגשים חלום או יעד, כי האנשים שחוו את מלחמת העולם השנייה והיו במחנות ההשמדה, לא חשבו שיחיו את יום המחר. אבל היו כאלה שגם בתקופה הקשה כל כך לא ויתרו, נלחמו ולמרות כל הקשיים והמציאות הבלתי אפשרית, הרעב שחוו, העייפות ושברון הלב, הצליחו לקום ולעמוד על רגליהם, לפסוע במסע ארוך ומייגע ולעלות לארץ ישראל ולהתחיל הכל מאפס וגם להצליח.

תהליך העבודה היה לא פשוט, מאחר והיו המון פרטים ללקט וללמוד, מסמכים לאתר, למצוא זמן לשבת עם המרואיינים ולקבל את כל המידע כולל תמונות, מסמכים מן העבר וכו' אבל העבודה הקשה השתלמה. אני רוצה להודות בעיקר לאמי וסבי, שהקדישו זמן רב לאתר חומרים, לדבר עם בני המשפחה, לאסוף תמונות ומצגים, לשבת, לספר ולהסביר לי את כל אשר ביקשתי לדעת ועל מנת לסייע לי למלא את ציפיותיי מהעבודה בכדי שאוכל לכתוב עבודתי זו.

מילון

דברים הלקוחים מהאגדות
דברים שאינם קיימים ושאינם מציאותיים.

ציטוטים

”תמיד להמשיך הלאה ולא לוותר“

הקשר הרב דורי