מאגר סיפורי מורשת

אמי עשירה בן- שושן נולדה בחודש פברואר 1948, בת תשיעית ובת זקונים לזוג הורים קשי יום. שם המשפחה המקורי של אמי הוא הרקוקיין מוינה שבאוסטריה, המשפחה עברה מאוסטריה למרוקו לפני דורות רבים ונשארו שם.

אביה, מסעוד, היה סנדלר במקצועו והיה מוכר בעיר העתיקה כאיש ששומר על היהודים והיה חלק מהבריגדה היהודית שלחמה במנדט הבריטי. סבי יליד ירושלים דור רביעי ולכן אמי היא למעשה דור חמישי בארץ ישראל (המשפחה נחשבה כמוגרבית, כלומר הגיעו מהעיר מגרב שבמרוקו.

המשפחה של סבי וסבתי גרו בעיר העתיקה ועזבו אותה עם פרוץ מלחמת העצמאות ועברו לשכונת גבעת שאול בירושלים. הם השאירו מאחוריהם את אחות סבתי, אסתר, שהתחתנה עם ערבי יליד העיר העתיקה והתאסלמה. משפחתה היהודית החרימה אותה במשך כל השנים ולא שמרה עמה על קשר, זו הייתה בושה למשפחה.

בשנת 1967, כשנכבשה העיר העתיקה הייתה התרחשות בבית והתלחשויות בעניין אסתר, ואכן סבתה של אמי הלכה לעיר העתיקה לצפות בה מרחוק אך לא העזה לפנות אליה. עם השנים שאר המשפחה שמרה עמה על קשר וסבתי חביבה חזרה לפגוש את אחותה המוסלמית.

הגורל היה הפכפך ובתה המוסלמית של אסתר, שנקראת סולטנה על שם סבתה היהודייה ואף דומה לה( בלונדינית עם עיניים ירוקות) הייתה נשואה לערבי ואם לחמישה ילדים, אך בחשאי התאהבה ביהודי מהרובע וברחה עם התינוק החמישי שלה ונישאה שנית. עקבותיה נעלמו וסיפורה עשה רעש תקשורתי גדול בזמנו (לפני עשרים שנה). עד היום היא מתחבאת באחת מעיר הארץ ומשפחתה לא יודעת היכן היא מתגוררת.

אמי מספרת שאביה תמיד היה מסתובב עם סכין במכנסיו למקרה שתהיה תקרית מול הערבים הפורעים או מול הבריטים שנהגו לערוך חיפושים בתושבים היהודיים בשעות לא שגרתיות טרם קום המדינה.

אמא של אמי, חביבה, סבתי, עלתה מהעיר פס שבמרוקו בגיל 3,בת בכורה במשפחתה ונישאה לסבי מסעוד בגיל 13 וכבר בגיל 14 היתה אמא לתינוקת בשם יהודית (דודתי הגדולה ביותר). אמי מספרת שדודתי נולדה פגה ובזמנו לא היו בקבוקים מיוחדים להאכלת פגים ולכן סבתי טבלה בצמר גפן מגוגל חלב והאכילה אותה בסבלנות עד שהתחזקה. כיום דודתי כבר בת 89, אשה בריאה ובעלת אנרגיות של אישה צעירה.

סבתי עוד שיחקה במשחקי ילדות כמו 5 אבנים כשפגשה את סבי, אך בזמנו היה נהוג להתחתן צעירים, סבתי לא רצתה להתחתן אך משפחתה קבעה זאת והיא הובטחה לסבי .

סבתי חביבה הייתה עקרת בית וגידלה באחת מהתקופות הקשות של מדינת ישראל 9 ילדים. לסבתי נולד בן ראשון לאחר שתי בנות, אך הוא נפטר מדלקת ריאות בגיל 8. לאחריו נולדו לסבתי עוד 7 ילדים בריאים. סבתי עבדה במשך השנים במשק בית אצל משפחה ירושלמית וסייעה לפרנסת הבית.

השכנים ברובע היו ערב רב של גלויות, מאחר וגם הגיעה בגיל כל כך צעיר לא השתרשה בה המסורת, המנהגים והמאכלים המרוקאיים הטיפוסיים.

סבתי הרתה בתחילת תקופת הצנע, בשנת 1947, ולא רצתה להמשיך את ההריון אך סבי סרב להפלה ואמי נולדה בשנת 1948 שלושה חודשים טרם מלחמת העצמאות וקום המדינה. באותה תקופה העוני היה רב וקשה והמשפחה ניזונה מתלושי המזון שחולקו ע"י המדינה הצעירה לתושביה. בנוסף ליקטה המשפחה עשבים בסביבה הקרובה להעשיר את המזון. אמי מספרת שהמזון העיקרי היה לחם, כמעט בלי כלום עליו. התזונה הייתה לקויה מאוד וסבתי לא יכלה להניק את אמי התינוקת.

בתקופת המלחמה הירדנים הפגיזו את העיר ללא הפסקה. יום אחד נחתו פגזים רבים על השכונה ועל ביתם בגבעת שאול . סבתי נאלצה לברוח עם כל הילדים אך לא יכלה לשאת את אמי בידיה בגלל שאחזה בשני ילדיה הפעוטות. היא השאירה את אמי בגיגית מתחת למיטה בבית ורק לאחר שוך הפגזים הצליח דודה מוטקה להגיע ולחלצה מהבית.

כשאמי הייתה רק בת שלושה חודשים לערך היא אובחנה במצב של תת תזונה והמשפחה נאלצה לקחתה לביה"ח בהר- הצופים, שהיה כבר קיים לפני קום המדינה. הבעיה הייתה להגיע לביה"ח בגלל הפגזים הירדנים שירו כל הזמן על השכונות וגם על האמבולנסים ושיירות האספקה לביה"ח.

סבתי, חביבה, פחדה על חייה ועל 8 הילדים שהשאירה מאחור ולכן מסרה את אמי לחיילים היהודיים כדי שיעבירו אותה לביה"ח בהר הצופים. את אמי אספה אחות מביה"ח שלקחה אותה למחלקה לתינוקות ושם היא נשארה למשך 10 חודשים עד שהבריאה. המשפחה הייתה באה לבקרה לפעמים ולטפל בה.

לאחר המלחמה עברה המשפחה לשכונת "יגיע כפיים" שבירושלים ליד הדוידקה המפורסמת. בגיל 4, מספרת אמי, שרצתה כל כך לראות את הים והחלה ללכת עם חברתה לחפש את הים. הן הגיעו עד לשער מנדלבאום שנמצא היה בזמנו קרוב מאוד לגבול עם הליגיון הירדני. בשעות הלילה הבחינו בהן שוטרים ישראליים והחזירו אותן הביתה. אמי עד היום זוכרת איך השוטר הושיב אותה על דלפק התחנה ונתן לה שוקולד.

בית ילדותה של אמי כלל 2 חדרים בלבד וחצר עם בור מים לשטיפת הרצפה ושירותים בחוץ. חדר אחד גדול בו ישנה אמי עם ארבעת אחיה הבוגרים. לאמי יוחד מקום לינה על אדן החלון כשהייתה ילדה. בחצר היו כל ההתכנסויות המשפחתיות. השכנים וקרובי המשפחה היו מתארחים בחצר ובשבתות היה אביה מספר סיפורים ומשלים.

למרות שהייתה בת זקונים לא זכתה לפינוק וכבר בגיל 6 עשתה עבודות בית, קניות בשוק, גיהוץ, כביסות ובישולים. אמי עשתה את כל ההכנות לבישולים עבור אמה וידעה בגיל צעיר לבשל. האוכל היה מרכז ההוויה של הבית. אמי זוכרת שהשתמשה במכתש ועלי שנקרא "מהראג'" לצורך טחינת תבלינים ואגוזים בפסח.

בתקופה זו משחקי הילדות הנפוצים היו קפיצה בחבל וחמש אבנים.

באותה תקופה היה קולנוע רק באדיסון שבירושלים (כיום הוא כבר לא קיים). סביב המקום הזה יש לאמי זיכרונות טובים רבים. היו מקרינים שם סרטים הודיים וגם אמריקאיים. אפילו קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי הגיעו להופעה באדיסון, אך משפחתה של אמי לא יכלה להרשות לעצמה לרכוש כרטיסים.

אביה של אמי, סבי מסעוד, עבד קשה בסנדלרות ואמי בגיל 8 הייתה מגיעה אליו יום יום להביא לו אוכל ב"מסטינג" (שלושה סירים קטנים שמחברים במוט מיוחד). בדרך היהודים החרדיים היו צועקים לה "פריצה" והיא היתה ממלאת את כיסיה באבנים וזורקת עליהם ובורחת. היא לא סיפרה לו שהחרדים מתנקלים לה כי אז לא היה מרשה לה להגיע אליו והיא לא הייתה זוכה לאהבתו והתייחסותו.

סבתי היתה אשה קשת יום ולא הרעיפה אהבה על אמי, היא הייתה ממורמרת על כך שנשארה בבית ומהעוני הרב ממנה סבלו ויחסיה עם אמי היו לא טובים כמו גם האפליה הרבה ממנה סבלה. על הרקע הזה אמי תמיד אמרה שהיא תדאג להיות אמא טובה יותר ולא לעשות אפליות בין ילדיה.

אמי למדה בביה"ס למל לבנות אך בסיום כיתה ח' כשנסתיים חוק חינוך החובה, לא הרשתה לה סבתי ללכת ללמוד ואמי נאלצה לסייע בפרנסת הבית ועבדה כקופאית באגרון. לביה"ס הייתה הולכת בתלבושת אחידה, חולצה תכלת וחצאית משובצת. אמי אהבה לעשות הרבה צחוקים ולהתבדח בכיתה.

את המצעים הראשונים שנרכשו לבית רכשה אמי בכסף שקיבלה מעבודתה. אמי ידעה להסתדר היטב והצליחה לממן את כל המותרות של נערה. היא ידעה להתלבש מאוד יפה וחסכה כסף.

את אבי, משה פגשה בגיל 14 במסיבת פורים. אמי מספרת שלבש סוודר כתום וישב בצד. מבטיהם נפגשו ולאחר 5 שנות חברות ביניהן השנים של מלחמת ששת הימים בהן לחם אבי. במהלך הצבא הם ניהלו חליפות מכתבי אהבה. אמי לא התגייסה לצבא בגלל סירוב המשפחה.

בשנת 1968 הורי נישאו והביאו 3 ילדים. אני בתם האמצעית. את חתונתם ערכו באולם האירועים "בית המהנדס" באגרון בירושלים והמבנה הזה קיים עד היום. אמי מספרת שזכתה לחתונה גדולה ומפוארת מפני ששנים לא הייתה שמחה במשפחה. אמי התחתנה לפני שלושת אחיה הבוגרים ממנה. באו לכבוד האירוע דודים מהעיר חיפה שנחשבה באותם ימים כרחוקה מאוד להגעה לאירוע. היום מוזמנים רבים ועל החתונה שילמו הורי מהמתנות. הוריה של אמי לא יכלו לקנות לה נדוניה כנדרש ואמי חסכה מכספי עבודתה וקנתה את כל הנדרש להתחלת חייהם כזוג צעיר.

הורי גרו בשכירות ולאחר שאבי התגייס למשטרת ישראל בשנת 1968 הם עברו לדירה בדמי מפתח (סידור שהיה נפוץ בזמנו). אחותי הגדולה איילת נולדה בשנת 1969 והורי טיילו עמה הרבה יחד עם חבריהם. אני נולדתי לאחר 4 שנים נוספות עם בעיות אורטופדיות ואמי נאלצה לגור עמי בביה"ח אילן במשך כשנה וחצי.

בשנת 1974 התגייסה אמי למשטרת ישראל ועבדה שם במשך 25 שנה בתפקידים רבים. אמי נהגה לתפור לנו בגדים ותחפושות כשהיינו ילדים.

הורי גרו בירושלים עד שנת 1980 ועברו להתנחלות חדשה שנקראת כיום גבעון, ממנה יצא גרעין בניה בישוב גבעת זאב. אמי המשיכה לעבוד במשטרה עד גיל 50 ויצאה לפנסיה. כשהייתה בגיל 33 נפטר אביה מסעוד ולאחר 17 שנים נוספות כשהיתה אמי בגיל 46 התייתמה גם מאם. מאז אמי עסוקה אף יותר וטיפלה בחלק מהשנים בנכדיה הראשונים. בין לבין היא מנהלת חיי חברה ענפים ומטיילת הרבה בעולם בחברת אבי וחבריהם.

לאמי 8 נכדים , 3 נכדים ו- 5 נכדות.

בתה הבכורה, איילת (אחותי הגדולה) גרה בירושלים ליד אמי ולה 2 ילדים.

אני (הבת האמצעית), שרון, גרה במודיעין ולי שלושה ילדים.

ליאור בן הזקונים גר במודיעין ולו 3 ילדים.

אמי גדלה באחת התקופות הקשות ביותר של מדינת ישראל, תקופת קום המדינה ותקופת הצנע השפיעו רבות על אמי. היא וגם רבים בדורה לא גדלו בתקופה של השפע של ילדותי ובוודאי שלא בשפע של נכדיה. העובדה שגדלה במשפחה ענייה רק העמיקה את כושר הישרדותה ואת מסוגלותה של אמי להתמודד המצבים קשים, להיות אופטימית ולראות את המציאות נוכחה ולמצוא את הפתרון הבריא והנכון לכל מצב.

חכמת חייה של אמי ויכולתה להוביל את משפחתה וילדיה בתבונה, להיות רעיה תומכת ומחזקת ולאחד את משפחתה הגרעינית כמו את משפחתה המורחבת היא מקור להערצה וקנאה. בתור בת הזקונים של המשפחה היא הייתה זו שתפקדה בבית המשפחה כעוזרת קטנה ולכן מעולם אמי לא בחלה בשום עבודת בית והיא אשה חרוצה מאוד, מאורגנת ומנהלת את חייה עם אופק ברור ושכל ישר.

מאחר ושני הורי חיו בתקופה של חוסר וגדלו במשפחות לא אמידות ואף קשות יום הם למדו לכלכל את צעדיהם בחישוב ובזהירות ובנו את עתידם בעבודה קשה ובהצלחה רבה. למרות שאמי לא אשה משכילה יש לה חכמת חיים ועולם עשיר וכל שיחה עמה תמיד מרתקת ומהנה. היא תמיד מהווה אוזן קשבת ומיצעת למשפחה ולחברותיה.

אמי מהווה מוקד מלכד לאחיה המבוגרים ממנה ומקפידה ללכד בין האחים במיוחד לאחר מות אביה ואמה. מאחר וכל חייה לימדו אותה להעניק גם כיום היא עוסקת בחלק ניכר מהשבוע בנתינה ממרצה ומזמנה למשפחתה אך גם יודעת לדאוג לעצמה, לטפח, להתעמל ולבלות.

הזוית האישית

לאמי ואבי חיי זוגיות טובים ויציבים וכן חיי חברה עשירים. אמי היא המנוע היוזם ומארגן נסיעות ומפגשים חברתיים רבים.

לצפייה בפוסטר דיגיטאלי של מושגים כראי התקופה – קישור לפוסטר.