מאגר סיפורי מורשת

סבתי, לילי דגן, נולדה ב- 1.1.1951 בדומבסק שבאוקראינה, שהייתה שייכת לברית המועצות. אליה נדד מרדכי אביה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ולאחר ששרד את השואה.

בגלל הסביבה האנטישמית שבה גרו הוריה, לא סיפרו לה על היותה יהודיה.

במהלך אחד הימים בבית הספר [לסבתי זכור שזה היה יום רביעי], שרו ילדים בכיתתה שיר אנטישמי במהלך ההפסקה. כאשר סבתי הגיעה הביתה ושרה את השיר בפני הוריה, לקחו אותה הוריה הצידה וסיפרו לה על היותה יהודיה. למחרת בבית הספר, התחילה להתבודד כי חששה שייטפלו אליה. למזלה, ההכנות לעלייה לארץ היו בעיצומן והיא לא הייתה צריכה להתמודד עם הסוד זמן רב.

האפשרות לצאת מברית המועצות ליהודים בתקופה הזו ולעלות לישראל, הייתה כמעט בלתי אפשרית. המשפחה של סבתי סיפרה לכולם שהם עוברים לפולין בשל הדרכון הפולני של מרדכי אביה שהיה יליד פולין.

בפברואר-מרס 1959, עברה המשפחה לפולין ואז החלו הוריה בהשגת האישורים ובהתארגנות לעלייה. בתקופה זו, החלה סבתי ללמוד בבית ספר יהודי בו לימדו ביידיש והיא החלה להסתגל למקום חדש ולשפה חדשה. שם הרגישה שהיא לא צריכה לפחד יותר כי היא הייתה בסביבת יהודים.

בזמן שהמתינו בפולין לקבלת האישורים הסופיים לעלייה לארץ, אביה סיפר לה על הארץ בתור מדינה מדהימה שכולם שם יהודים, כולם חברים של כולם, בלי פושעים, בלי גנבות כי באוקראינה מקרי הפשע היו רבים. סבתי לא יכלה לחכות יותר. היא סיפרה שכל יום מישהו אחר מהכיתה קיבל אישורים מתאימים כדי לעלות לארץ ועזב ובסוף, לאחר שלוש שנים של המתנה, הגיע תורם.

סבתי יצאה עם משפחתה מפולין בשנת 1962 ברכבת בנסיעה ארוכה עד לעיר נאפולי שבאיטליה. באיטליה הם התאכסנו במלון למשך יומיים בהם אסרו הוריה עליה ועל אחותה לצאת מהחדר ואילו ההורים יצאו לעשות סידורים ולקנות מצרכי מזון.

מנאפולי המשפחה עלתה על הספינה "פילמיניה" עד לנמל חיפה.

הספינה לא הייתה יציבה ובמהלך המסע, כולם לא הרגישו טוב והקיאו. אבל סבתי אמרה שזה היה שווה כל רגע כי החיים בארץ היו נעימים ושקטים, היו לה הרבה חברים והיא התאקלמה מהר.

הזוית האישית

נהניתי לשמוע על עברה של סבתא שלי וגם היא נהנתה