מאגר סיפורי מורשת

שמי איציק זאב, נולדתי ברומניה לזוג הורים ניצולי שואה, כשנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.

הורי, שהתגוררו בדירת מרתף קטנה ודחוסה בעיר בוקרשט, בחרו להאמין למהפכנים הקומוניסטים שקראו לצעירים של המדינה לקחת חלק בשיקומה מהריסות מלחמת העולם השנייה.

אבי החליט להתגייס לשירות הביטחון הרומני ואמא ממש לא הייתה מרוצה מכך. היא לחצה עליו לעלות לארץ ישראל, אבל עד שהם החליטו, בינתיים אני נולדתי, בשנת 1946.

                                            הצעירים המגוייסים לשיקום רומניה 

הימים ברומניה זכורים לי כימים טובים ולא חסר לי דבר. בקיץ נסעתי עם אמא לבריכה ומה שאני הכי זוכר משם הוא שפחדתי מאוד מפסלו של אריה גדול שהוצב על שפת הבריכה. מרוב פחד, אפילו ללמוד לשחות לא הצלחתי. רק מספר שנים אחר כך, כשכבר גרנו בבת ים, התגברתי על הפחד ולמדתי לשחות.

                                            אבא כפרש בשירות הביטחון הרומני 

בחורף הייתי הולך עם אבא לקנות נפט לחימום הדירה. פעם אחת יצאנו עם מזחלת שלג, כשאני עליה ומוגן היטב מהקור. בדרך חזרה נפלתי מהמזחלת ואבי לא הרגיש בכך עד שהגיע הביתה!

בשנת 1950 החליטו הורי לעלות ארצה. הם ארזו חפצים חיוניים בשתי מזוודות ונסענו לנמל קונסטנצה שלחופי הים השחור. עלינו על האנייה והפלגנו 4 ימים ולילות, עד שהגענו לשערי חיפה. אמא ואני ישנו בחדר עם מיטה משותפת ואבא ישן על ערסל באולם גדול, כשפניו מופנות אל חלון לים. אני זוכר איך הוא נדנד אותי על הערסל הזה. 

כשהגענו לחיפה קיבלנו מתנה – כיכר לחם שחור, מארז מרגרינה לבנה וצנצנת ריבה שחורה. רק אז קלטו הורי עד כמה המצוקה גדולה גם בארץ. משם נסענו במשאית פתוחה למשב רוח נעים אל המעברה בבית שערים.

                                           המעברה בבית שערים 

במעברה קיבלנו חצי צריף עשוי מבד וגג מפח. הצריף כונה "בדון". בצריף היו מיטות ברזל, מזרני קש ושמיכות צמר גסות ולא נעימות. זה היה בחורף ואני זוכר שירד גשם חזק וגם ברד. אפילו לפעמים היה נדמה שאלה סימנים של שלג.

הרצפה בצריף הייתה בוצית למדי ואמא כעסה מאוד שאני עולה למיטה עם רגלים בוציות. גם השירותים היו רחוקים מהצריף – אלה היו שירותים ציבוריים – ובנויים מפח ובורות. מי שהיה צריך לשירותים היה חייב לרוץ על אליהם ולא משנה מה מזג האוויר בחוץ. כמובן שלא היו מים זורמים וגם לא היה חשמל, והיינו משתמשים בעששיות זכוכית ומתכת שפעלו על נפט. את המרק והתה הייתה אמא מבשלת על הפרימוס, שזה כלי עם להבה שמופעלת בעזרת נפט.

במעברה היו לי חיים מאושרים. נהניתי ללכת לגן ולבלות עם החברים. אהבתי את המשחקים והריצות שלנו ברגליים יחפות על הסלעים וכמובן שחזרתי הרבה פעמים הביתה עם שריטות ופצעים, אבל חוץ מכעס רגעי של אמא, לא קרה דבר. היו פעמים שבשיטוטים שלנו הגענו ממש עד החפירות הארכאולוגיות שהיו באזור, אבל באותה תקופה לא הבנו דבר.

                                           אני עם הורי בימי המעברה

אבא עבד בעבודות דחק שקיבל מלשכת התעסוקה. הוא עבד בסלילת כביש ובבניין בתים מטעם הסוכנות, והיה חוזר לצריף עייף ומלוכלך, בלי יכולת להתרחץ עם מים חמים. אמא הייתה בהריון ולא יכלה לעזור במיוחד. לכן אבא חיפש ומצא עבודה במלצרות, בשדה התעופה בעיר לוד, אלא שהוא היה חוזר למעברה רק פעם בשבוע, ומזה אמא כלל לא הייתה מרוצה, אבל אני כן, כי הוא היה מביא לי ממתקים ואוכל מיוחד מהמסעדה שבלוד.

האוכל היה נהדר – פרוסת לחם, מרגרינה, חביתה ולפעמים גם חצילים מטוגנים. רק פעם בשבוע אמא הייתה מבשלת מרק עם בשר תרנגולת, שקיבלנו תמורת כרטיס "נקודות" לפעמים היינו מקבלים גם ריבה מתוקה מאוד. ובאמת שלא היה צורך ביותר מזה.

בשנת 1953 עברנו לגור בעיר לוד בשיכון עמידר, בדירת חדר, אבל בבית דו-קומתי מסודר. השנים עברו בלימודים בבית ספר יסודי ותיכון. בבר-מצווה קיבלתי שעון יד במתנה ושנה אח"כ קיבלתי אופניים עליהם רכבתי לא רק לביה"ס, אלא גם אל מרכז העיר ואפילו עד ירושלים הגעתי (היה קשה לרכוב בעליות לירושלים והישבן כאב מאוד).

כמובן שעם החברים שיחקתי בקלאס, קלפים, דמקה ושחמט, אבל בעיקר התרוצצנו בחולות, קטפנו את פרות הצבר הדוקרניים ואכלנו מפרי עצי התות, את התותים הסמוקים והמלכלכים. אמא כמובן כעסה על הצורך לכבס בכל יום את החולצה היחידה שלי.

לאחר שבביה"ס היסודי עברתי את מבחני "הסקר" בהצלחה, קיבלתי אישור ללמוד בתיכון עיוני. מאוחר יותר למדתי באוניברסיטת תל-אביב היסטוריה, כלכלה ומדעי המדינה. אז גם התחלתי לעבוד בהוראה, בה מצאתי אתגר קוגניטיבי וסיפוק אישיותי. מצאתי עניין בתחום ההיסטוריה, מדע המדינה וכלכלה.

בצבא עברתי קורס חובשים קרביים ושירתי בחיל האוויר ביחידת התותחנים.

לימדתי כמורה בתיכון בהוד השרון עד שנת 2014 ומאז אני בפנסיה ומועסק חלקית.

מרים ואנוכי נישאנו כשהיינו בני 23 ועברנו לגור בגבעתיים ואחר כך בחולון. נולדו לנו שלוש בנות ובן, וכן ששה נכדים לאושרנו הרב.

                                           חגיגת נישואיי הצנועה עם מרים בבית כנסת בפלורנטין

                                           מרים עם שלוש בנותינו: לימור, יפעת ואורית

איה היא נכדתנו השלישית והיא דמות משמעותית ביותר במשפחה שלנו – נבונה ונמרצת ומצליחה ליצור עניין במחשבותיה ובפועלה. בזכותה הגענו לפרויקט 'הקשר הרב דורי'. 

אנו מקפידים לשמור על הקשר שוטף עם הנכדים ובוודאי להיפגש באירועים מיוחדים כמו חגים וימי הולדת.

המטרה של הורי, ניצולי השואה, הושגה במלואה, שכן הם עלו ארצה והקימו דור חדש לתפארת מדינת ישראל.

 מורה מלווה: עדי חכמון

תשע"ה 2015