מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר מרקש במרוקו אך אינני זוכרת משם הרבה, הסיבה לכך היא שהייתי קטנה מאוד. אימא שלי(שם אמי הוא נאוה) לימדה בבית הספר אליאנס. אבא שלי (שם אבי הוא יוסף) עבד במספרה והוא היה איש מצחיק. הוא כל הזמן סיפר בדיחות הוא אהב להיות בחברה, לצחוק, והוא גם ידע לצייר מאוד יפה. אימא שלי הייתה אישה מאוד רצינית ואבי היה מצייר אותה בכל מיני ציוריים מצחיקים והיינו צוחקים מהנושא הזה לרוב.

בצעירותי

יש לי שלושה אחים: רחל, אילנה ושלמה. אבי היה אוהב לחקות המון טיפוסים שהגיעו אליו למספרה: למשל כשהוא נפצע ביד הייתה אחות שחבשה לו ארבע תחבושות על פצע קטן… יש לי שתי אחיות ואח. כולנו נולדנו שם. זה היה אזור שקראו לו מלאח. זה היה אזור רק של יהודים,  כמו גטו, היו שם בתי כנסת ומקומות שרק היהודים התגוררו בהם. המקום היה סגור בחומות  כדי שרק יהודים יהיו שם. היו שם אזורים כל כך יפים שאותם אני זוכרת.

העלייה לארץ

כשהייתי בת חמש עלינו לארץ באנייה. אני זוכרת את האנייה טוב טוב, בזמן ההפלגה הרגשתי לא טוב, השייט ערך כמה ימים, ולאחר מכן הגענו לחיפה. כעבור זמן מה נסענו לעבר קריאת מלאכי, לא הרבה אנשים היו שם. הבית שלנו היה עשויים כמעיין קרטון אך הייתה בבית כל כך הרבה הנאה, אני זוכרת את גינתה של אימא שלי, את החמניות שהיא גידלה. עבר זמן עד היום.

אספר לכם את הסיפור על משט המרמרה

בשנת 2010 יצא משט מטורקיה לכיוון רצועת עזה. כמובן שמדינת ישראל התנגדה לקיום המשט. אני ובעלי (יעקוב)  עובדים בטורקיה ולכן החלטנו לטוס לטורקיה. לא ידענו כיצד יתפתח כל הסיפור. כשהגענו לטורקיה הסתובבנו ולא היינו מודעים למצב הביטחוני שמתגלגל. בינתיים לוחמי שייטת השתלטו על האניות. לאט לאט הרגשנו בשינוי האווירה ברחוב. שמענו את המילה "ישראל" הרבה מאוד פעמים בפי האזרחים. בעלי המפעל שאנו עובדים אתם, לא הסכימו לקבל מאיתנו את ההזמנות של העבודה וביטלו אותן. הייתה הרגשה של ניתוק יחסים.

בתי (מיכל) התקשרה אלינו ויידעה אותנו במצב הביטחוני שהתפתח והייתה מאוד מודאגת. החלטנו לחזור למלון מיד. עלינו לרכבת שם  נכנסו מפגינים שהיו בדרכם להפגנה בכיכר טקסים ששם נמצא המלון שלנו. כולם היו עם סרטים ירוקים ודגלים של פלסטין והיו גם המון צעקות. אני ובעלי פחדנו מאוד שיידעו שאנחנו ישראלים. החלטנו לקפוץ מהרכבת בזמן עצירת הרכבת מיד שהדלתות נסגרות. מיד רצנו והמשכנו את דרכינו ברגל. בערב הגיעו לכיכר טקסים כשני מיליון אנשים וצעקו. אנחנו בחדר הרגשנו פחד! החדר ממש רעד. בטלוויזיה היו כל חמש דקות מבזקים והייתה ממש אווירה של מלחמה.

כמובן שהטיסות מהארץ הופסקו ואז אני ובעלי תכננו לחזור דרך ארץ אחרת. בארוחת הבוקר נגשה אלינו עיתונאית ושאלה אם אפשר להיות איתנו בקשר במשך היום ולשאול אותנו על התחושות וההרגשות שלנו ולשאול לשלומנו. לא התנגדנו ובאמת במשך כמה ימים היא הייתה איתנו בקשר וסיפרנו לה איך אנחנו מתנהלים. כמובן שלא נסענו ברכבים ציבוריים ולכל מקום הלכנו ברגל. השתדלנו להצניע את היותנו ישראלים ולדבר בשקט בעברית. לאט לאט נרגעו הרוחות לשמחתנו. הטיסות מטורקיה לארץ חזרו. חזרנו ארצה אני ובעלי אבל לעולם לא נשכח את השבוע הזה ונזכור לאיזה עם אנו שייכים ואיזו ארץ היא ארץ מולדתנו!

הזוית האישית

עדי אטיאס:  החוייה הזאת לימדה אותי המון על עברה של סבתי היה לי חשוב לעשות את הפרויקט הזה איתה כדי לגלות עליה יותר מידע חשוב לשמוע את הסיפורים האלו מהזווית האישית של סבתא/ אני מאחלת לסבתא בריאות אושר והמון נחת מהילדים והנכדים. אוהבת אותך עדי נכדתך הבכורה.

רותי: במפגשים של תכנית הקשר הרב דורי, הרגשתי שהקשר שלי עם הנכדה שלי עדי התהדק יותר. הרגשתי שהסיפור שלי עניין אותה מאוד ושהיא התחברה אליו. אני מאוד שמחה על האפשרות שהייתה לי לספר על עברי ושעדי תוכל להמשיך את הסיפור שלי ולספר לשאר המשפחה.