מאגר סיפורי מורשת

סבתא לודמילה מספרת לנכדתה יעל:

"כשהייתי בגילך העונה האהובה עלי הייתה חורף, מאוד אהבתי לשחק בשלג ואני זוכרת בתור נערה שתמיד היו לי לחיים אדומות, שהיינו משחקים בשלג הייתי שמה שלג על הלחיים וכך מקררת אותם ומורידה את האדמומיות. הדבר שהכי אהבתי לעשות זה להיות לבד בחדר לקרוא ספרים ולאכול תפוחים מהעץ שלנו בחצר, באותה תקופה הייתה חצר משותפת לכל הבניין וכולם טיפלו בה ושיחקו בה.

אבא שלי עבד כחייט בעיר וכל העיר הייתה תופרת אצלו בגדים. הוא היה מגיע בערב מהעבודה, עייף, מוציא ספר ומקריא כמה משפטים ואני הייתי חוזרת אחריו ובכל פעם שהוא סיים להקריא את כל הספר הוא היה עושה לי מבחן. באותה תקופה לא היה לנו טלוויזיה או פלאפון לכן, בכל פעם שהייתי מקבלת קצת כסף הייתי קונה איתו ספר חדש.

אבא שלי היה קשוח מאוד ודרש ממני כל הזמן לעזור גם בעבודה שלו וגם בבית לאמא, אני זוכרת שבאחת הפעמים שחכתי לעשות מה שהוא ביקש והוא הביא לי סטירה, בכיתי כל היום בחדר, אולי לך זה נשמע נורא אבל אז בחינוך הסובייטי זה היה מקובל, הסטירה הזאת שינתה אותי ובתור ילדה בת 10 הבנתי שאם עושים משהו לא בסדר משלמים על כך.

אבא שלי סיפר לי שלפני שנולדתי הגיעה אליו לעסק אישה צוענייה (מגדת עתידות) והוא תפר לה שמלה ולא ביקש תשלום עבור עבודתו. הצועניה אמרה לו: "עוד מעט תיוולד לך בת שתהיה איתך ולידך עד סוף ימך, עד גיל 90" הצועניה הוסיפה ואמרה שאמא שלי תחייה עד גיל 76. כך קרה כעבור שנה אני נולדתי והייתי תמיד לצידם של ההורים שלי אף על פי ששלושת האחים שלי עזבו את הבית ואני נשארתי לצידם גם לאחר שהתחתנתי ואימא שלי נפטרה בגיל 76. אני ואבא שלי עלינו יחד לארץ והוא נפטר כשהיה בן 90.

בסופו של דבר גם אני הלכתי בעקבות המקצוע של אבי ולמדתי תואר בתחום הטקסטיל ובהמשך עבדתי כמנהלת מפעל טקסטיל. אחי הגדול היה טייס בצבא הרוסי והתגורר במזרח הרחוק. כשאני התחתנתי בגיל 18 הוא הגיע אלינו בדחיפות מכיוון שרצה לבדוק שהכל בסדר עם החתן שלי כי הייתי מאוד צעירה. עצם העובדה שהוא הגיע אלינו הייתה לא מובנת מאליו מכיוון שבאותה תקופה היה קשה לעבור מעיר לעיר בברית המועצות. כשהוא הגיע הוא נפגש ודיבר עם החתן שלי ואמר לי שאני יכולה להיות רגועה, אנו חיים ביחד עד היום.

אחי שרד את מלחמת העולם השנייה אך נהרג בתאונת מטוסים. כשהגעתי לישראל בשנת 1992 עלינו לישראל וכאן לא יכולתי להמשיך במקצוע שלי בתחום הטקסטיל מכיוון שהיה לי קשה עם השפה והלכתי לתחום הסיעוד של אנשים מבוגרים ועד היום אני מטפלת בקשישים שזקוקים לעזרה."

הזוית האישית

יעל לוין: את סבתא שלי אני לא פוגשת הרבה, מתוך מעט הפגישות שלנו למדתי עליה שהיא אדם בעל ניסיון חיים. כל סיפור שלה מרתק אותי מחדש ומלמד אותי להעריך את מה שיש לי היום. בשביל סבתא שלי פלאפון הוא פיסת מתכת, בשבילי הוא כל העולם. בשבילי אוכל הוא דבר מובן מאליו, בשביל סבתא שלי הוא דבר יקר ערך. אני מבקשת כסף מההורים, סבתא שלי עבדה קשה בשבילו.