מאגר סיפורי מורשת

סבא שמעון ימיני מספר לעלמה

נולדתי בתימן בשנת 1925 בכפר שנקרא קהרא, היינו ארבעה אחים הבכור כבר איננו, הוא נפטר. קראו לו יעקב, אבא של כוכבי ואמנון ונחמה. אבא שלי, שמו היה סעדיה, ואימא שלי, שמה היה יונה, והם גם נולדו בתימן. המצב הכלכלי היה בסדר. היה ממה לחיות. ובארץ עבדנו בחקלאות. עליתי לארץ בגיל שבע או שמונה וכשהייתי בן שש עשרה התגייסתי לראשונה. אך זה לא היה צבא, זה היה ל"הגנה". כל הצעירים היהודים התנדבו. היו שלושה ארגונים. ה"הגנה" היה הארגון הכי גדול של היישוב העברי בארץ ישראל. ושני הארגונים היו "פורשים" כמו שקראנו להם. אני הייתי ב"הגנה". ב"הגנה" אני עשיתי הרבה.

בהתחלה הייתי חבר "הגנה" רגיל, למדתי תפעול בנשק, אחר כך הפכתי להיות מדריך. הייתי בן 16 או 17, בשנים הראשונות שלי ב"הגנה". במלחמת השחרור נלחמתי בדרום, בקיבוץ נגבה, שהמצרים כבשו. היינו צריכים להילחם נגדם, אבל לפני זה, נלחמנו בארץ נגד כנופיות. כנופיות של ערבים שהיו מתנכלים לנו ועשו לנו בעיות. הם היו שמים מוקשים בדרכים, או מתחת לרכבים, מתחת לאוטובוסים, והיו לנו הרבה הרוגים.

אל תשכחי, שבמלחמת השחרור, כשרק פרצה המדינה, היינו רק שש מאות אלף יהודים בארץ, לא יותר. תארי לך שנהרגו במלחמה הזאת, נהרגו אחוז אחד מהאוכלוסייה: הם הקריבו את עצמם. אבל בואי נחזור להגנה. ב"הגנה" הייתי מדריך. לימדתי אנשים להשתמש בנשק והיה לי עוד מקצוע ב"הגנה". בתקופה ההיא, לא היה לנו רדיו ולא הייתה לנו טלוויזיה.

לכפר שגרתי בו, טירת שלום, לא היה קשר עם מקומות אחרים. היו לנו רק פנסי איתות. קוראים לזה מורס ואני הייתי מדריך מורס. אם היה קורה מקרה, אני הייתי עולה על מגדל המים ומאותת לאחרים על מה שקרה בכפר. פיקדתי על מחלקה. חברים לא נשארו לי הרבה, היו כאלה שנהרגו. חבר אחד שקראו לו מנחם קלרמן. הוא היה חבר טוב שלי, אבל הוא נהרג לידי. זה היה קרב במקווה ישראל. היו שם ערבים שבאו מכיוון יפו למקווה ישראל והם חשבו ש"ישטפו" אותנו כמו כלום, אבל הם אכלו אותה. אנחנו היינו חלשים לידם כי היינו מעטים, אך בסוף ניצחנו אותם.

כולנו נלחמנו על החלקה הקטנה של ארץ ישראל. ארץ ישראל הייתה גדולה יותר. כללה גם את יהודה ושומרון, והנגב, וירושלים, והגליל, על כל זה נלחמנו. את צריכה לזכור דבר אחד, תמיד היה סכסוך בינינו לבין הערבים וכשהביאו את הסכסוך בפני האו"ם, הוא החליט לחלק את הארץ לשניים, חלק ליהודים וחלק לערבים. החלק של היהודים היה קטן והחלק של הערבים היה גדול, כי האוכלוסייה הערבית הייתה יותר גדולה מהיהודית. בדיוק הפוך מהיום.

נלחמנו חזק וכבשנו שטחים שלהם ועשינו בהם שמות רעות. כבשנו כפרים ויישובים. היו יישובים בהם ערבים ויהודים גרו ביחד, כמו חיפה ויפו שהייתה ערבית. בתל אביב לא יכולנו לעבור מרחוב אלנבי אל הים, כי היו יורים עלינו מיפו. לכן כבשנו את יפו. כל הנשקים שלנו היו ישנים. כאלה שהיינו מחביאים בסליקים. סליק הוא מקום בו היו מחביאים נשק ב"הגנה". אחר כך יצאו שליחים של ההגנה לצ'כיה וקנו שם נשק. אצל מדינות שאהבו אותנו קנינו נשק. אבל את הקרב במקווה ישראל. היו שם אנשים שפיקדתי עליהם ושכבו לידי והם כולם נהרגו. אני זוכר שהיה בחור אחד שעמד לידי. צעקתי אליו והוא לא ענה. כשהושטתי את היד לגעת בו בכובע הפלדה, ראיתי שהוא חטף כדור בראש. זה הזיכרון הכי קשה שלי.

אני גם זוכר שבאותו קרב היה לנו רופא שטיפל בכל הפצועים ועבד כמו חמור כי היו המון. אני זוכר שהוא היה מטפל בהם על שולחן עץ שהביאו מבית אריזה ועליו הוא היה עושה את כל הניתוחים. הקרב הזה הוא הזיכרון הכי חזק שלי מהמלחמה. כאשר ניצחנו במלחמה הרגשתי מצוין. בוודאי שהרגשתי טוב, אבל היה חבל כל ההרוגים, שהיו אחוז אחד מהאוכלוסייה. גם לערבים היו הרבה הרוגים, אבל להם לא היו סטטיסטיקות. הם לא היו סופרים. הם לא כמונו. אצלנו כל אחד היה חשוב.

ביום הזיכרון מקריאים את השמות של כל מי שנהרג במלחמת השחרור. מקריאים את כל השמות שלהם. מה עוד אני אספר לך? אני זוכר שהיינו כובשים כפר ערבי והיינו "מנקים" אותו. היינו ממש מגרשים אותם. גירשנו אותם פשוט. זה בדיוק הפוך ממה שאנחנו טוענים היום.אנחנו גירשנו ערבים מהבתים שלהם. כפרים שלמים שהיו בדרך. אם היו נוסעים לבאר שבע, בדרך היו המון יישובים ערבים. מה זה יישובים? אלו היו אוהלים פשוטים כאלו. וכבשנו, וכבשנו, וכבשנו. הערבים היו עושים לנו אמבושים. אמבוש זה מארב. אנשים פחדו לצאת לעבודה מפני שבדרך לעבודה הערבים היו אורבים להם, יורים בהם, והורגים. בן גוריון אמר להכות אותם וככה נגמרה המלחמה. היה לנו שטח קטן וכשהמלחמה נגמרה, הייתה לנו מדינה גדולה.

במלחמת השחרור נהרגו כל כך הרבה בחורים צעירים. לא היה אחד שלא יצא להילחם. כולם יצאו למלחמה. אני למשל, נעדרתי מהבית של ההורים שלי לכמה שבועות. הם לא ידעו איפה אני. והם פחדו עליי. חשבו ש"הלכתי". אבא שלי היה יושב ומחכה, אבל שתדעי, שלפני שהייתה לנו מדינה, היה לנו את ארגון ה"הגנה". זה היה כמו ממשלה. לא על פי חוק, אבל היה כמו ממשלה. היה משרד חינוך, היה משרד העבודה, היה הכל, כמו ממשלה וזה היה בניגוד לדעתם של האנגלים. האנגלים שלטו בארץ והם היו קצת לצידם של הערבים. זה עד היום ככה. הם תמכו בערבים. אנחנו – מה שלקחנו לקחנו בכוח. ממש בכוח לקחנו. עשינו גם דברים לא טובים. סתם הרגנו ערבים, סתם. היה קשה.

לא היה הרבה אוכל בארץ, כי הייתה מלחמה והייתה תקופת צנע. היו מחלקים לנו תלושי מזון. כל משפחה הייתה מקבלת תלושים. בתלושים האלו היינו קונים בחנויות. חוץ מזה, היו יישובים שהיו במצור והיינו צריכים ללכת לעזור להם. נגבה הייתה במצור. לא רק נגבה, המון קיבוצים היו במצור. ולא רק קיבוצים. עוד לפני קום המדינה החליטו בסוכנות היהודית, שהיא למעשה הייתה הממשלה היהודית, יחד עם בן גוריון – החליטו להקים יישובים בנגב. הייתה עלייה ל-11 נקודות. זה היה ביום כיפור, כדי להטעות את האנגלים. האנגלים חשבו שהיהודים ביום כיפור לא עוזבים את הבית, אלא רק יושבים ומתפללים, אבל אנחנו לא התפללנו. הלכנו להילחם הלכנו לכבוש את המקומות האלו וכך קבענו את גבולות המדינה בנגב. כבשנו את נירים, את כפר דרום ועוד נקודות.

סיפרתי לך שהאנגלים היו נלחמים בנו.הם היו באים ועושים חיפושים של נשק ביישובים.הם היו חופרים באדמה כדי לחפש נשק של ההגנה. למשל, אני נזכר,פעם הייתי ברוחמה. היה שם קורס של מפקדי כיתות של ההגנה ואני הייתי אחד המדריכים. אז בלילה הודיעו לנו שהאנגלים באים. האנגלים נכנסו עם מכוניות ומשאיות שיירה שלמה. הם באו לחפש נשק. כל נשק שלא הבריטים נתנו לנו היה נשק לא חוקי. אם תופסים אדם עם נשק כזה, קורות לו צרות צרורות שקשה להוציא אותו מהם. פעם אחת נסעתי בטנדר עם חברים ועם נשק, כמו מרגמות ורובים וחייל בריטי על אופנוע נסע אחריי כי הוא רצה לעצור אותי, אבל אני לא נתתי לו לעבור אותי ואז הגענו לכפר ערבי והחברים שלי קפצו מהטנדר וברחו.

היו קצינים בריטים גבוהים שאפשר היה לשחד אותם. היו נותנים להם בירה ואוכל וכסף. (בסופו של דבר סבא נעצר וקצין בהגנה שחרר אותו בעזרת שוחד). במלחמת השחרור הייתה המלחמה הכי גדולה שהייתה. היא נמשכה הרבה זמן. המלחמה עצמה לא ארכה הרבה זמן אבל היא בעצם התחילה עוד לפני קום המדינה, כשהיינו נלחמים נגד כנופיות של ערבים. ב-1948 החליטו על חלוקת הארץ והחלק של היהודים היה קטן יותר, אבל אחר כך הוא גדל פי שתיים. יש חוקים במלחמה, מה שאתה כובש הוא שלך. בתנאי שהכיבוש היה נכון. לא היינו גונבים, היינו אנשים נקיים. המלחמה ארכה חודשים, אבל היא התחילה הרבה קודם כשהיינו רודפים אחרי כנופיות של ערבים, גירשנו אותם, ירינו בהם ואפילו הרגנו אותם.

הם היו מתנכלים לנו ותופסים ילדים ונשים ועושים להם צרות צרורות. זה נמשך הרבה זמן. אחר כך הייתה המלחמה עצמה. המלחמה הגלויה בינינו לבין הערבים. היא הייתה בערך שנה. כל 1948 וחלק מ-1949. היא מלחמה שנמשכה הרבה זמן, כי היינו צריכים להילחם בכנופיות מעיראק ומירדן ומכל מיני מקומות ערבים. גם מירדן, שהייתה מדינת חוק עם מלך ירדני וממשלה ירדנית. היה להם צבא שהמפקדים בו היו אנגלים והם היו נגדנו. הם כבשו את מזרח ירושלים והיה קשה להוציא אותם, אבל לנו היו חיילים טובים ומפקדים טובים… וניצחנו בכל מלחמה.

עד עכשיו היו מלחמת השחרור, נלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון – בכל אלה אני השתתפתי.

הזוית האישית

עלמה גריסק מביאה את תיעוד סיפורו של סבא שמעון, עמו השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי, בהנחייתה של המורה לילית קניגסברג.