מאגר סיפורי מורשת

שמי מוני שלמה סיטון, נולדתי בשנת 1952 בקהיר שבמצרים, עליתי לארץ עם משפחתי כשהייתי בגיל חמש, בשנת 1957

בית ההורים בקהיר, במצרים היה בבניין, זה היה בית קטן בעל 3 חדרים. היינו ישנים ביחד "ראש וזנב". היינו  עשרה נפשות במשפחה. ההורים: יצחק סיטון ופורטונה סיטון. שמות שמונת האחים: בתיה, מוריס, שלה, ברו, רוזי, ניסו, סוסו ודודו ואני. כל אחיי שרדו והגיעו לארץ ישראל.

אבי – אבי היה גבוה איש חזק בעל שיער שחור ובעל שפם. אבי היה במצרים נהג אוטובוס של בתי ספר. הוא היה איש טוב לב, נדיב, אמין ישר וחביב על כולם.  אמא – אמי הייתה אשה רזה ונמוכה, יפה בעלת שיער שחור. היא הייתה אשה שקטה ובשלנית מצויינת.

גרנו בשכונה יהודית, זו הייתה שכונה יהודית, גדולה וישנה. הים נמצא לא רחוק מהשכונה בה גרנו. היה בשכונה בית הכנסת גדול ומפואר, אליו  היינו הולכים בחגים. היהודים נהגו להפגש ליד בית הכנסת זה היה גם מקום מפגש.

את המצרכים היינו קונים במכולת הסמוכה לביתנו. היינו קונים פירות וירקות ודגים ובשר בשוק. ביום יום היינו אוכלים: אורז עם שועית לבנה, אפונה, במיה, פול ובשבת מגדרה. בבית את הכביסה היו מכבסים בכיור בעזרת הקרש לכביסה מיוחד.

זיכרון ילדות מיבנה

חבריי לילדות היו: גבריאל בנימין, ברו לוי, ישראל בן חמו, שלמה ביטון, רפי בן אבו. חבריי גרו ב יבנה. משחקיי הילדות שהיו לנו: חמש אבנים, חבל קפיצה, כדורגל, דמקה. בזמן הפנאי שלי הייתי משחק עם חבריי.  למדתי בבית ספר "ממלכתי יבנה חולות",  שנקרא היום  בית ספר גינזבורג האורן. המקצועות אותם למדנו בבית הספר היו: תנ"ך, מתמטיקה, גיאוגרפיה, ספורט, היסטוריה. היו יחסים רגילים עם המורים. לרוב לא קבלתי עונשים, לפעמים קיבלתי עונשים, כגון: לעמוד בצד הכיתה, או הוצאה מהכיתה. בבית ספרי לא הייתה תלבושת אחידה, אבל בחגים היינו מגיעים בחולצה תואמת או לבנה. מדי שנה היה טיול שנתי, פעם בשנה. אני זוכר את המורה בנימין חרובי, שלימד אותי את רוב מקצועותי, אהבתי את כל מקצועותיי חוץ ממקצוע תנ"ך.  הייתה אפשרות לאכול ארוחת צהרים בבית הספר, היה חדר אוכל בתשלום. המאכל האהוב עליי בילדותי היה מרק גריסים ושניצל וכמובן ממתקים.

סבי בבית הספר בישראל אחרי העלייה ממצרים

שעות הפנאי ובילוי

שעות הפנאי התחלקו בין משחק עם חברים,  היינו עושים מסיבות בין החברים אחר הצהריים ותנועת נוער, הייתי חבר בתנועת הצופים.

המוזיקה אותה היינו שומעים הייתה מוזיקה מזרחית ויוונית. הריקודים שאותם היו רוקדים  אז ריקודים יוונים וריקודים סלוניים. הזמרים הידועים אז היו: אריס-סאן, טריפונס, יוסי בנאי ואהובה עוזרי. אהבתי להקשיב לשירים: "אהבה בת עשרים", "אני סימון ומואיז הקטן". הלהקה אותה הכי אהבתי הייתה הביטלס.

אמצעי התקשורת בתקופתנו היו: פטיפון, טלווזיה, טלפון ציבורי ורדיו. יצאנו לראות סרטי קומדיה וסרטים טורקים ובזמן הפנוי משחקים, נחים וישנים היו פעילויות ספורט והשרדות בטבע.

ימי נעורים

אהבה ומשפחה

היו הופכים לזוג באמצעות: שידוכים, מכירים דרך חברים משותפים, באמצעות משחק של בנים ובנות היחסים בין הורים לילדים היו: טובים אוהבים היה אסור לעבור את הגבולות. מה שהיינו מדברים עם ההורים היה דיבורים של צחוקים וכיף. הבילויים הזכורים לי כמשפחה היו חוויות בילוי בחוף הים, או "מנגל" משפחתי.

את אשתי הכרתי באמצעות שידוך. התחתנו ונולדו לנו ארבעה ילדים. יש לנו היום 13 נכדים. חלק מנכדיי גרים ממש קרוב, בבניין לידי. חלק בבית פרטי וחלק בתל אביב. בניי עובדים יחד איתי בחברה שלנו במשרד "הסעות מוני סיטון" ובתי הצעירה, עובדת כעורכת דין.

חברת ההסעות המשפחתית – מוני סיטון

חברת מוני סיטון מספקת שירותי הסעות כלל ארציים מאז שנת 1984.

העלייה לישראל והקליטה בארץ

התאריך בו עליתי לארץ ישראל היה 16.1.1957. הסיבה שבגללה עלינו לארץ ישראל הייתה שגורשנו מהארץ בה גדלתי  – ממצרים. מקהיר הסיעו אותנו לאלכסנדריה שם עלינו על אנייה לנפולי ובנפולי היהודים של מצרים התפזרו למקומות שונים. בנפולי עלינו לאנייה נוספת וכך הגענו לארץ ישראל נמל חיפה. הגענו לנמל חיפה ומשם עברנו ליבנה. בבית הספר למדנו את השפה העברית. הרגשנו כעולים חדשים. היה מאוד קשה בהתחלה, בבית הספר, בשכונה ובבית. גרנו בתחילה בצריפים  – עכשיו המקום בו עמדו הצריפים ביבנה הוא המקום הקרוב לבית הספר של נכדי וילדי מעיין.

חווית קליטה קשה בארץ – זכרון מסבי וסבתי

אני זוכר, שקמנו בבוקר חיפשנו את סבי וסבתי וגילנו שהעבירו אותם לעיירה בצפון ושמה שלומי. אבי ז"ל לקח מוביל של משאיות ונסע לשלומי להביא את סבי וסבתי ליבנה. הוא הביא אותם והכניס אותם לתוך צריף נטוש. אנשים שבאו מחברת עמידר עצרו אותו במשטרת רחובות ועשו זאת באמצעים אלימים. הוא נעצר על כך שמצא מקום לסבא וסבתא ועל שהכניס אותם ללא רשות לצריף.

גלגולו של חפץ: תקליט

תקליט הוא כלי אותו מכניסים לתוך מכשיר פטיפון ואיתו שומעים שירים. כדי לקנות את התקליטים היינו נוסעים מיבנה ועד יפו לחנות של אזולאי ליד השעון ביפו ושם קנינו את התקליטים. במסיבות עם חברים וחברות, במסיבות כמו ימי הולדת, מסיבות גיוס, היינו משמיעים את השירים מהתקליטים היו: "Bum Pam" של הזמר אריס סאן. "ברצלונה" של ג'ו עמר. "אינתה עמרי" של אום כולתום.

הזוית האישית

אורי נעים: גיליתי דברים חדשים ומעניינים לגבי משפחתי ועברו של סבי.