מאגר סיפורי מורשת

אני נדין אברהמי, נולדתי בפריז שבצרפת בשנת 1948. בחרתי לספר על אהבתי לבעלי חיים ובמיוחד למיקי הקוף.

מיקי הקוף 

גולת הכותרת של גידול בעלי החיים שלנו הוא ללא ספק מיקי. כאשר היו הילדים בני 9 / 11 בקירוב – ראינו בטלוויזיה תכנית על פרויקט מדהים על קופי קפוצ'ין שמאולפים לעזרה לנכים משותקי 4 גפיים. בסוף התכנית היה כיתוב שמחפשים משפחות אומנה לקופים צעירים עד הגיעם לגיל המתאים לאילוף. לקח לנו בדיוק 2 שניות לקבל החלטה "אנחנו בעניין".

יצרנו קשר עם עמותת "ידיים עוזרות" וחיכינו, וחיכינו וחיכינו. כבר כמעט שכחנו מהעניין כשהגיעה יום אחד בדואר חוברת/ שאלון שהיה עלינו למלא בכתב יד. השאלון בדק את ניסיוננו בגידול בעלי חיים, את סדר היום שלנו והיכולת להקדיש מספר שעות ביום לקופיף. נשאלנו גם על מבנה הדירה שלנו והאם ביכולתנו להעמיד לרשות הקופיף חדר משלו ועוד פרטים שונים. מלאנו ושלחנו את השאלון ושוב חיכינו וחיכינו עד שיום אחד קיבלנו הזמנה לראיון אצל הווטרינר של הפרוייקט ד"ר בושמיץ. נסענו למרפאתו של הווטרינר בפתח תקווה ושם פגשנו כמה מקופי הפרוייקט. עבר עוד קצת זמן ויום אחד טלפון: "מזל טוב! הקוף שלכם נולד! בואו בעוד שישה שבועות לקחתו מקיבוץ מעברות".

הכנו על סמך הוראות שקיבלנו כלוב גדול, ארגז שינה מתנדנד, מתקן לאוכל ולמים, משחקים שונים ומטרנה (שלפני כן לא הכרתי – כי ילדי גדלו על חלב פרה אחרי היניקה).

נסענו בהתרגשות גדולה. עדיין לא ידענו אם זה זכר או נקבה כי בכל התקופה הזו הגור לא ניתק מאמו. במעברות גידלו את קבוצת האימהות. הם היו בכלובים גדולים יותר מ- 10 נקבות, חלקן עם גורים צמודים לחזה. בושמיץ, מצויד ברשת נכנס לכלוב לכד את האם ושחרר מחזה את הגור. זה היה זכר והילדים בחרו עבורו את השם מיקי. גם האם וגם הגור הגיבו בצעקות רמות ותומר שליבו נכמר רצה לוותר על הכל וללכת הביתה. את הגור שגודלו היה כ- 15 ס"מ – הניחו על זרועי ונתנו לי עינב שאחזיק ליד פיו שימצוץ ויירגע.

בדרך הביתה, ניתק לפתע הגור מידי, ברח והתמקם מתחת לדוושת הבלם. לאט תוך האטה בעזרת ההילוכים ועצירה בעזרת בלם היד עצרנו בצד הכביש המהיר והוצאנו את מיקי ממקום המסתור שבחר. כל המשך היום ועד שעת השינה החזקתי אותו על ידי, מלטפת ומרגיעה. כשהגיע הזמן להשכיבו – הצמדתי אליו את בובת הפרווה והכנסתיו למיטה התלויה שלו. כאשר למחרת חזרתי על הפעולה הזו – ברח מזרועי לעבר צווארי מסרב להיפרד. כזה היה מיקי: חכם ומהיר תפיסה. הספיקה לו התנסות יחידה כדי ללמוד דברים. כך למד להדליק ולכבות אור, לפתוח דלת בקפיצה על הידית. בתקופה הראשונה לא ירד ממני, אך בהדרגה תפס ביטחון והרחיב את מעגל השוטטות שלו. בשלב זה הייתי צריכה להתחיל לנעול ארונות ומגרות. מיקי היה מזהה מיד פריט או חפץ חדש ורץ לבדוק אותו. הוא היה תינוק סקרן עם כושר ניידות שלא יתואר טיפס על כל הרהיטים והווילונות ולא היה מקום שלא הגיע אליו. אסרתי על הילדים לזרוק מסטיק לעוס למשולש בכיור כי מיקי היה מוצא אותו, לועס ומדביק אותו בכל מיני מקומות. יום אחד אני מוצאת את מיקי עם מסטיק בפה – הוצאתי לו את המסטיק וגערתי בילדים שהכחישו בתוקף שהשאירו מסטיק בכיור. כמה שניות אחר כך, מיקי שוב עם מסטיק. שוב הוצאתי והפעם עקבתי אחריו – מיקי רץ לחדרו ושם מצאתי שגנב ממגירת הילדים חבילה שלמה של מסטיקים. שובב.

היה עלינו ללמדו לעשות את צרכיו בפינה מסוימת (לא הגענו לכך שיעשה אותם בשירותים), להכיר מלים בסיסיות של בוא, קח, לא כן. אם היה עושה דבר אסור היה עלינו להענישו בגערה בקול רם. עונש קיצוני היה טלטלה וגערה. כשגערנו בו היה מתיישב עם פרצוף נעלב, אצבע בפה ומייבב "לא עשיתי כלום, אני קוף טוב".

מיקי בנה סולם היררכי בתא המשפחתי: אני בראש ומיד אחרי, כמעט שווה לי – תומר, לאחר מכן רותם ובתחתית, הכלב תולי. אם תומר ורותם היו מעמידים פנים שהם רבים: היה מיקי מיד מצטרף לתומר ו"צועק" על רותם. אם היינו צועקים על תולי היה גם מיקי מצטרף לחגיגה. אך אם תומר ואני היינו מעמידים פנים של ריב – היה מיקי מוצא לו איזה עיסוק מאוד מאוד חשוב שלא יכול היה לעזבו ו"לא שם לב למה שקורה". הוא גם היה קנאי ואם היה רואה אותנו מתחבקים – היה נדחף באמצע.

מהיום הראשון היה צריך לרחוץ את מיקי כל יום כדי להתאימו לחיים בסביבה אנושית. בחדר האמבטיה הכנתי גיגית עם מים פושרים ושמפו, ובכיור מים נקיים. המגע עם המים גרם למיקי לצרוח מלוא ריאותיו. השכנים בטח חשבו שאני מתעללת בו. אותו ריטואל חזר גם בימים הנוספים. ואז, יום אחד – לקחתי את מיקי לחדר האמבטיה והוא זינק מידי לגיגית, סיבן את עצמו, עבר לכיור ושטף את גופו מהסבון. הוציא את הפקק ומסר לי אותו – פרש ידיים וחיכה למגבת. מדהים.

קופי הקפוצ'ין נבחרו למשימת העזרה לנכים בזכות 3 תכונות: אינטליגנציה מאוד גבוהה, כף יד עם אגודל כמו שלנו המאפשר לבצע פעולות עדינות ומשקל קטן (כמו חתול). השימפנזה, שגם היא אינטליגנטית מאוד לא מתאימה כי היא חסרה את האגודל והיא כבדה מאוד כך שיכולה לגרום נזק גם אם מאהבה.

תמר, המאלפת הראשית של הפרוייקט וד"ר בושמיץ הווטרינר היו עמנו בקשר רציף, באו לביקורי בית, הדריכו והפיצו דף קשר בין כל משפחות האומנה.

מיקי ותולי שיתפו פעולה. מיקי היה רוכב על תולי, מנקה את אוזניו ומוציא שאריות אוכל מבין שיניו. נהגנו לומר שמיקי יהיה רופא שיניים כשיגדל. אגב, הוא היה מחטט גם לנו בין השיניים. כשתולי נדנד יותר מדי היינו מוציאים אותו מהבית. כשהוא בכה מחוץ לדלת – היה זה מיקי שפתח לו את הדלת.

בשלב מסויים – היה צריך להרגיל את מיקי להגבלת תנועה וחיברו לו רצועת בטן ואליה רצועה. היינו קושרים אותו למרגלות עץ הצאלון והוא היה מטפס עד לצמרת. כשרצה לרדת היה הולך בעקבות החבל ומעולם לא הסתבך. (כלב, שמסתובב פעם אחת מסביב לרגל השולחן כבר לא יודע לצאת מהסבך).

מיקי אהב לבדוק כל דבר ולכן היה קשה מאוד לצלמו. ברגע שראה את המצלמה היה רץ לבדוק במה מדובר. הוא גם אהב את המחשב. יום אחד נוצר מצב שנשאר כמה דקות לבד עם תולי בתוך הבית כשכולנו בחוץ. כשחזרתי פנימה – ברח והסתתר מאחורי הכורסה. מיד חשתי שעשה מעשה אסור. בדקתי את השטח ולתדהמתי גיליתי שפרק את כל קלידי המחשב, זרק לרצפה ותולי לעס אותם. שיתוף פעולה למופת.

בזכות העובדה שהיינו משפחת אומנה – שלחה העמותה את תמר עם קופה מאולפת של הפרוייקט לערב הרצאה על הפרוייקט והדגמת היכולת של הקופים. אני, שידעתי פחות או יותר למה לצפות נותרתי המומה. המאלפת התחזתה לנכה בכיסא גלגלים ונתנה הוראות לקופה , חלקן מילוליות וחלקן בעזרת קרן לייזר ממוט שהחזיקה בפיה. הקופה המאולפת הדליקה מחשב, הכניסה קלטת לטייפ והפעילה אותו, הוציאה ממקרר קטן כריך, הפרידה אותו מעטיפת הנייר והניחה אותו במתקן מחובר לכיסא. את הנייר השליכה לפח האשפה. היא הוציאה פחית שתייה, פתחה את הלשונית, הכניסה קשית והניחה במקום המיועד על הכיסא. ברגע שמקל הלייזר "נפל" לרצפה הרימה אותו למקומו על הכיסא. כולנו נשארנו פעורי פה.

מיקי היה מאוד חברותי וכשהיינו אתו בחוץ קפץ בשמחה על עוברים ושבים, אך היו מספר אנשים שמסיבות השמורות עם מיקי – קולם גרם לו למתוח את המצח לאחור ולחשוף שיניים. באחד מביקוריה של תמר אצלנו, היא הושיטה ידה לעברי לקחת תמונה ומיקי חשב כנראה שמטרתה לפגוע בי והוא נתן לה נשיכה קטנה.

עמדתי לנסוע לחו"ל ל- 10 ימים והבאנו את מיקי למעברות לפנסיון. כשחזרתי ונסענו לקחת אותו – זיהה אותנו עוד לפני שהגענו לטווח הראייה שלו והחל לקפוץ ולצעוק. פתחו לו את הכלוב והוא קפץ עלינו – עובר מאחד לשני ומלקק כל אחד מאתנו בפניו. לאחר מכן חזר לכלוב שגבל בכלובים נוספים וכאילו בישר לכל הקופים : "באו לקחת אותי הביתה!!!". המגדלים סיפרו לנו שמיקי היה מקבל מטרנה בקערה ופרוסת לחם כל בוקר. הוא היה טובל את הלחם במטרנה ועושה סיבוב בכלוב, מציג את הפרוסה לכל הדיירים האחרים וכאילו משוויץ: "לי יש מטרנה ולכם לא".

לקחתי על עצמי את ניהול מפעל התכשיטים שלנו מה שחייב אותי למספר נסיעות בשנה לחו"ל. לאחר פרידה כואבת נוספת, הבנתי שלא יהיה זה הוגן כלפי מיקי להעמידו במצב הזה כל חדשיים. פניתי לעמותה וביקשתי שימצאו לו משפחה אומנת חדשה.

משפחת סגל מיגור, רחל ושני ילדיה הגיעו אלינו יום לפני שיצאתי לנסיעה ארוכה במיוחד. הם היו כל אחר הצהריים אצלנו והתיידדו מאוד עם מיקי. כשהגיעה שעת הפרידה – ארזתי בשקית את המשחקים האהובים עליו ובובת הפרווה שלו ויצאנו ללוות אותם לרכבם במגרש החנייה. תומר לא בא באותו יום הביתה כי לא יכול היה להתמודד עם הפרידה. כשהגענו לרכב ואני הושטתי את מיקי לעברם – הוא תפס מה עומד לקרות, נאחז בחולצתי תוך בכי קורע לב. הוא בוכה באוטו ואנחנו, רותם ואני, בוכות בחוץ. כשהגיעו ליגור, מיד התקשרה רחל ואמרה שמיקי בכה עוד פרק זמן ואז בחר להתכרבל על ברכי הבת תוך מציצת אצבע. מיד כשחזרתי אחרי כשלושה שבועות – הנחתי את המזוודה וטלפנתי ליגור. "מה שלום מיקי?" שאלתי. "אל תשאלי" הייתה התשובה. "לפני כשבוע יצאנו בשבת לטיול וביקשנו מהשכן שייתן למיקי אוכל. השכן החליט לשחרר קצת את מיקי מהכלוב ולא שם לב שיש חלון אחד קצת פתוח. מיקי כן שם לב ויצא מהחלון וברח. זה היה חודש ינואר קר וגשום במיוחד. קופי הקפוצ'ין רגישים מאוד לקור. אצלנו, במשך כל החורף היה חדרו של מיקי מחומם 24 שעות ביממה ופה הוא מוצא עצמו בחוץ בקור וגשם. במשך יומיים עוד ראו אותו במקומות שונים אך הוא לא נתן להתקרב אליו. רחל ניסתה לפתותו בפירות. מיקי התלבט לרגע והחליט לא להיענות.

אנחנו מיד עלינו על רכב ונסענו ליגור. הסתובבנו בכל החצר קוראים: "מיקי בוא לאימא" עברנו בכל המקלטים ומחסנים נטושים בתקווה שמצא מקום מסתור ושרד. לא מצאנו את מיקי ובלב כבד נסענו הביתה. שנתיים וחצי של השקעה ירדו לטמיון. הקוף האהוב שלנו שהיה כמו ילד נוסף במשפחתנו אבד לעד.

הזוית האישית

סבתא נדין – התוכנית מקסימה. מנחות נהדרות. הסיפורים ששמעתי מאנשי הקבוצה מרתקים! מצטערת שכבר נגמר.. הזמן האיכותי עם נכדי נועם תרם רבות לקשר בינינו. תודה לכולם! נועם – היה לי מאד מעניין וכיף לשמוע סיפורים של סבתא וגם של סבתות אחרות ובנוסף לכך היה לי זמן איכות עם סבתא. למדתי הרבה על המשפחה ואת סיפור החיים של סבתא. כמו כן, מאד נהניתי מהסיור בבית התפוצות.