מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל למשפחת וינבוים, בשכונה בבנימינה, בלול מול הבית ספר- בתאריך 16.10.1949 .כשהייתי תינוקת בת שנתיים בערך, כשרק למדתי ללכת הלכתי לערוגת התות שסבתא גידלה בחצר וסבתא מצאה אותי שוכבת על הערוגה ואוכלת תות…אני זוכרת שבמושב בית חנניה לא היו כבישים בכלל, היו שבילי חול והיינו משחקים על השביל, כסף לא היה לנו, היו לנו תלושים שאיתם היינו קונים בצרכנייה (מכלת). בשביל להתרחץ היה לנו דוד שמדליקים מתחתיו עצים כדי לחמם מים. אני ואחי הבכור (מוישה) כל יום שישי היינו הולכים לקושש עצים כדי לחמם את דוד המים. כעבור כמה שנים חיברו אותנו לחשמל.. 

 

לגננת שלי בגן קראו גילה, היא הייתה מקסימה ויפהפייה וממש אהבתי אותה. הייתה בגן גם עוזרת לגננת שאהבתי וקראו לה תמר. בגן היו לנו נדנדות שהכינו מחצי חבית. פעם אחת, באחד המשחקים האלה, ילד אחד דחף את החבית חזק מדי ונפלתי ושברתי שלוש שיניים קדמיות, אז לא ידעו שצריך לשמור אותן- אז עקרו לי אותן..נהגנו לשחק בגן גם בתופסת, מחבואים וקלאס. היינו משחקים גם סוג של גולף: היינו לוקחים קרש שמזכיר מחבט ומחפשים חתיכת עץ וחובטים בה ומי שהעיף אותה הכי רחוק היה מנצח. נהגנו לקפוץ גם בחבל ולשחק בגולות.  

 

בילדותי שלחו לי בובה בני דודים של אמא מאמריקה. זאת הייתה הבובה היחידה והאהובה שלי והייתי משחקת איתה כל הזמן. יום אחד היא נשברה והבאתי אותה לגן, הגננת אמרה שהיא תשלח אותה לבית חולים, והייתי כל כך קטנה ותמימה שחשבתי שאפשר לרפא בובות, אבל היא התכוונה לבית חרושת והבובה נעלמה שם. אני זוכרת, שעד כיתה א', הייתי כל כמה ימים הולכת לגן ומבקשת לדבר עם הגננת והייתי שואלת אותה "הבובה שלי חזרה מהבית חולים?".

 

החברה הטובה שלי בגן הייתה שרה (חברתי עד היום). ההורים שלנו נפגשו בגרמניה והגיעו יחד לישראל . גרנו ביחד באותו הבית עד שעברנו ביחד למושב בית חנניה …אני זוכרת גם את רחל (חברתי עד היום), שעזרה לי במשק ולשמור על האחים. היו לנו עופות במשק והתפקיד שלי היה לאסוף את הביצים, לנקות אותן ולשים בקרטונים לפני שישלחו אותן למחסן ביצים.

 

בכיתה אלף, בית וגימל למדתי במושב בית חנניה. למדנו שתי כיתות ביחד כלומר א-ב למדו באותה כיתה  וג- ד למדו באותה כיתה כי היו מעט ילדים. בכיתה ד' למדתי בכרם מהר"ל בחוף הכרמל ומכיתה ה'-ח' למדתי בבית ספר "אשכולות" בבנימינה. כל הילדים שהיו איתי בגן המשיכו איתי עד כיתה ח', אבל כאשר באנו לבית הספר בכרם מהר"ל ולבית ספר "אשכולות" הצטרפנו לכיתה קיימת. בכיתה ט' בתיכון, נשארתי עם רחל, חנה ושרה ואילו רותי, חיים ויהודה למדו בכיתה אחרת.

 

בבית הספר הייתי תלמידה בינונית, אני זוכרת שבכיתה אלף לא הצלחתי ללמוד לקרוא ושרה שישבה לידי לחשה לי מה כתוב כשהמורה ביקשה ממני לקרוא. המורה שלי בכיתה א' הייתה סופיה שהייתה די מבוגרת ולא שמעה וראתה כל כך טוב והיא לא שמה לב או שהיא עשתה את עצמה, בקיצור נגמרה כיתה א' ולא ידעתי לקרוא. בכיתה ב' עזבה המורה והגיע מורה חדש וקשוח ששמו ניסים, שאמר "אני אעשה מבחן ומי שלא ידע לקרוא לא יקבל ספר" וכשהוא עשה את המבחן שרה לא ישבה לידי, ולאט לאט אני רואה שהתור מגיע אלי ואני בלחץ  וכשהתור התקרב אלי התחלתי לבכות ואמרתי שכואבת לי הבטן, המורה אמר "בסדר, תקראי ותלכי הביתה" והבכי גבר ואמרתי שהבטן שלי ממש כואבת. המורה הבין שאני לא יודעת לקרוא ואחרי הלימודים הוא בא לספר לאמא שלי. אני לא זוכרת מה קרה, אבל למדתי מהר לקרוא. ניסים לימד אותי בכיתה ב' וגם בכיתה ג'.

 

בכיתה ד', בבית הספר בכרם מהר"ל, הייתה לי המחנכת רחל שהייתה המורה האהובה עלי ביותר. את בית הספר בכרם מהר"ל מאוד אהבתי, אך לא יכולתי להמשיך ללמוד שם כי הוא היה רחוק מהמושב, לכן העבירו אותנו  ל"אשכולות"  בבנימינה.  מאוד התגעגענו לכרם מהר"ל, כי שם היה לנו מאוד טוב, טיפלו בנו כאילו אנחנו משפחה, היו מכינים לנו ארוחות והמורה הייתה נהדרת. בית הספר היה בחיק הטבע, גדלו שם מלא פרחים והיינו הולכים הרבה לטיולים. אני זוכרת שלמדנו על האדם הקדמון בכיתה ד' והמורה הייתה כל כך טובה שעד עכשיו שמרתי את המחברת.

 

אני זוכרת מקרה אחד שקרה עם פטריות שקטפתי. בכל בוקר היינו מגיעים לצרכנייה של המושב ומחכים לטיולית שתיקח אותנו לבית הספר. בית הספר היה בין הרים ועצי אורן וגדלו שם אורניות (פטריות). בהפסקה הייתי הולכת לאסוף פטריות ומילאתי קופסה בארניות ושמחתי להביא הביתה אורניות, אבל בדרך הביתה ילד זרק את הקופסה עם הפטריות על הכביש. באתי הביתה בוכה ולמחרת סיפרתי למורה מה שקרה והילד קיבל עונש להביא לי קופסה מלאה בפטריות.

 

בבית הספר היסודי היה לנו תחביב, שהתחלנו איתו  בכיתה א' בערך, היינו אוספים את העטיפות היפות של השוקולדים והיינו מיישרים אותן ושומרים אותן בתוך ספר. היה לי אוסף עם שרה ורחל והיינו גם מחליפות עטיפות עם הילדים. בנוסף, היה לנו גם אוסף מפיות יפות  שהיינו מחליפים בין הילדים (את האוספים לא היינו קונים לרוב קבלנו מאורחים או מקרובי משפחה מחו"ל).כשעברתי לבית ספר "אשכולות" בבנימינה, המחנך שלי בכיתות ה'-ח' היה שמשון. הוא היה צולע והיה לו מאוד קשה להשתלט על הכיתה, והייתי מקבלת ממנו לאמא שלי הרבה מכתבים הביתה על הפרעות בשיעור: "יהודית פטפטה ללא הרף והפריעה במהלך השיעור", אמא שמרה את אותם מכתבים עד היום.

 

בערב חג החנוכה היו מתאספות כל המשפחות במרכז המושב. כל ילד הגיע עם לפיד, אני זוכרת שאנחנו הילדים הכנו בעצמנו את הלפיד, לקחנו קרש וקופסה הצמדנו את הקופסה עם מסמר לקרש. בתוך הקופסא היה סמרטוט טבול בנפט, וכשהשמש שקעה כל הילדים היו מסתדרים בשורה וכמה מבוגרים היו עוברים ומדליקים לנו את הלפיד והיינו עושים סיבוב סביב כל היישוב ושרים שירי חנוכה. היינו מסיימים את התהלוכה במרכז המושב, על יד בית העם, כל המשפחות היו נכנסות אל בית העם המקושט בכל סממני החג, היינו שרים את כל שירי החנוכה ואחד מההורים היה מנגן באקורדיון.

 

תמיד אנחנו הילדים היינו עושים הצגה על סיפור החג ובסוף ההצגה היו מחלקים לנו בייגלך, סוכריות טופי, בפלות, סופגניות ולביבות. באירוע הזה חגגנו כל המשפחה (אמא, אבא, שלושת אחיי ואני) לפעמים גם חגגנו עם השכנים. בחג החנוכה היינו מדליקים חנוכייה אחת. במסיבה בבית העם כל משפחה הביאה חנוכייה מהבית ואותה היא הדליקה, ובנוסף, הייתה חנוכייה אחת גדולה יותר בבית העם שמישהו מהמבוגרים הדליק. אני זוכרת שאמא שלי בכל חג חנוכה הכינה לטקס (לטקס זה לביבות מתפוחי אדמה מרוסקים). סבתא של בעלי הייתה מכינה לביבות גבינה טעימות ובעלי מכין לביבות גבינה טעימות עם המתכון שלה.

 

בקרב הילדים היו עושים תחרות חנוכיות, אני אף פעם לא ניצחתי, אבל קובי ,אחי, ניצח פעם אחת עם החנוכייה הגדולה שהכין. היינו עושים גם תחרות סביבונים, כל אות בסביבון הייתה מקבלת ניקוד, מי שזכה בהכי הרבה נקודות ניצח. בפעילויות לקראת חג חנוכה ובחג עצמו הכנו לביבות, חנוכיות, סביבונים, סופגניות, לטקס וכדי שמן מבריסטולים שאותם צבענו. אני זוכרת שכשהייתי בגן היינו מכינים פיניאטה ענקית בצורת סביבון, אבל אז לא היו קוראים לזה פיניאטה פשוט סביבון. נהגנו לשיר את כל השירים שקיימים עד היום, אך לא זכור לי שקיבלנו דמי חנוכה. 

 

אני וכל החברים שלי למדנו בבית ספר עיוני, אבל מי שהיה ממש חלש בלימודים הלך לבית ספר מקצועי. למדתי את כל המקצועות והייתי תלמידה מאוד ממושמעת. הייתה לנו בבית הספר תלבושת אחידה, הייתה חולצה בצבע תכלת וחצאית/מכנסיים בצבע כחול. לאורך כל השנים אהבתי מאוד היסטוריה ומאוד לא אהבתי חשבון גם כי לא הייתי טובה בזה. מורה מיוחד שאני זוכרת בתיכון היה המורה לאנגלית, כל התיכון היה לי אותו מורה לאנגלית, יעקב קמחי. היום הוא בן 95 ואנחנו עדיין שומרים איתו על קשר בראש השנה, בפסח, וביום ההולדת שלו. כשהכרתי אותו בתחילת התיכון הוא היה נורא מפחיד, כל השנה כשלמדתי בכיתה ט' פחדתי ממנו ואחר כך התרגלתי אליו, אהבתי אותו כי הוא היה ממש מעניין.

 

טקסים שהכינו בבית הספר אני אף פעם לא השתתפתי כי הייתי מאוד ביישנית. אירוע מיוחד שאני זוכרת מהתקופה הזאת היה הבר המצווה של אחי הצעיר זוהר. זאת הייתה מסיבה גדולה בבית העם, כל השכנים עזרו להכין את הכיבוד לא קנינו בכלל כיבוד, הכנו סנדוויצ'ונים והמון עוגות ט-ע-י-מ-ו-ת. נגנו באקורדיון ושרנו שירים ורקדנו ריקודי עם (הורה) והיה ממש כיף הוא גם עלה לתורה. בשעות אחר הצהריים, אני זוכרת שהיינו עושים שיעורים והייתי גם עוזרת במשק ( אוספת ביצים) והייתי גם הולכת לעשות קניות בצרכנייה. בחופשים בדרך כלל היינו הולכים מבית לבית והיינו משחקים הרבה בחוץ. בחופש הגדול כשהייתי בת 15 עבדתי בדוכן גלידה וגם עזרתי עם כולם בעבודות החקלאיות, כדי לעזור ולהשיג כסף למשפחה. כל יום שישי בערב היינו עושים מסיבות ריקודים, היה לנו בית קטן במושב שאף אחד לא גר בו ושם נהגנו לבלות. גם בכל חג הייתה מסיבה.

 

בתיכון היה לי החבר הראשון שלי. בעלי, עמוס, היה חברי הראשון אני הייתי בכיתה י"א והוא היה בכיתה י"ב.  יום אחד הוא ישב עם חבריו לכיתה בשמש ואני עברתי עם חבריי לכיוון תחנת האוטובוס והוא סיפר לי שאז משכתי את תשומת ליבו, אבל בגלל שזאת הייתה עונת המבחנים הוא החליט קודם לסיים את מבחני הבגרות ורק במסיבת הסיום הזמין אותי להצגה. הנשיקה הראשונה שלי עם עמוס הייתה בגיל 17. יחד עימו הקמתי משפחה בבית חנניה.

 

אורנייה מצויה: "אורנייה מצויה (שם מדעי: suillus granulatus) היא פטריה טובה למאכל ממשפחת הגושיתיים. האורנייה גדלה ביערות אורנים ומקיימת יחסי מיקוריזה (סימביוזה בין פטרייה לשורשי צמח) עם עצי האורן. פטריית האורנייה מלווה את עצי האורן ומקיימת אתם יחסי הדדיות הדוקים. קורי האורנייה נצמדים אל שורשי האורן הצעיר, חודרים לתוכם, ומתקיימים אתם כגוף אחד. סבך הקורים המסועף של הפטרייה מצטרף לשורשי האורן וכנראה מגדיל באופן ניכר את יכולתו של האורן לקלוט מים ומינרלים מהקרקע . האורן, מצדו, חולק עם האורנייה את הסוכר שהוא מייצר. וכך הם חיים יחדיו, בשיתוף פעולה הדוק. צבע הכובע של האורנייה הוא חום מלמעלה וחום-צהוב מלמטה. קוטרו בין 4 ל-14 ס"מ, חלקו התחתון ספוגי ולעתים דבוקים אליו מחטי אורן. הרגל גלילית ומנוקדת בנקודות אדמדמות-ערמוניות. גובה הרגל יכול להגיע עד 7 ס"מ. גודל הנבגים קטן מ-10 מיקרון. צורתם מוארכת וצבעם צהוב כהה. האורנייה היא פטרייה נפוצה וקלה לזיהוי. היא נאספת בידי חובבים ונאכלת בצורות שונות". ויקיפדיה

 

תשע"ו