מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

לאחר שנות נדודים רבות. אנו כאן בארץ ישראל!

אני עמית וסבתי נורית
סבתא נורית כילדה עם משפחתה
משואה לתקומה

הסבים והסבתות שלי
סבי וסבתי מצד אמי, (סלמה ומקס פרידמן) נולדו בעיירות קטנות בגרמניה. סבי נולד בשנת 1861 וסבתי נולדה בשנת 1874. הם הקימו את ביתם בעיירה בשם suhl ליד העיר פרנקפורט. זו הייתה עיירה יפהפייה ששכנה בעמק מושלג במשך 5-6 חודשים בשנה. בחורף, הגיעו תיירים מכל הסביבה לגלוש להנאתם בהרים מסביב (יערות טורינגן). אמי וחבריה גלשו בשלג במגלשיים כדי להגיע לבית הספר המרוחק.
 
ב suhl חיו כ-150 יהודים בשנת 1930. הם היו פעילים והשתלבו היטב באוכלוסיה.יצוין שיש עדות לכך שיהודים חיו ב-suhl במשך מאות שנים מהמאה ה-12. סבי וסבתי היו אנשים עמידים ומכובדים. הם סחרו בבקר והיה להם בית רחב מידות עם שטח גדול לגידול בקר, אורוות, מחסנים וחנות אטליז. היו להם חמישה ילדים, שתי בנות ושלושה בנים שעזרו להם בעסק המשפחתי.
תמונה 1

סבי היה אהוד מאוד על תושבי העיירה, הודות לטוב ליבו ודאגתו לעניי העיירה, יהודים ונוצרים כאחד. בשנות השפל בגרמניה בשנים 1920 ועד 1930 הוא חילק בשר ונקניקים לנזקקים. כל זה לא עזר למשפחה כאשר בשנת 1938 הם נאלצו ע"י הנאצים לסגור את העסק המשפחתי ולעזוב את ביתם. בשת -1942 אחרי הטרדות והשפלות רבות שיהודי העירה ספגו, סבי הוכה קשות ע"י אנשי גסטאפו והובל פצוע עם שלט סביב צווארו, "אחרוני היהודים עוזבים את העיר", למקום איסוף יהודי העיר. זה היה המקום שבו עמד בית הכנסת לפני שנשרף.
 
בשנת 1938, ליל הבדולח. (במקום זה, היום, הוקם שלט קטן שמציין את מקום בית הכנסת ואת סבלם של יהודי האזור). סבי וסבתי, ביחד עם דודתי ובעלה, נלקחו למחנה הריכוז טרזין, ושם, כעבור שמונה ימים סבי נפטר מפצעיו. דודתי מרתה ובעלה מקס מנהיימר הועברו למחנה טרזין ומשם למחנה השמדה ושם נרצחו. הם לא הספיקו להביא ילדים לעולם.
ליל הבדולח "ליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht) הוא הכינוי הגרמני הנאצי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בפי הגרמנים בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמני"
תמונה 2
תמונה 3
 
סבי הפצוע קשה היה בן 81 וסבתי 68 בהגיעם לטרזין ברכבת משא. הם חויבו לצעוד את חמישה הקילומטרים האחרונים למחנה, סבי מת שבוע לאחר מכן מהמכות שקיבל מאנשי האס-אס. מעטים שרדו בטרזין אך סבתי למרבה הפלא, שרדה 3 שנים במחנה בתנאים של רעב, מחלות, צפיפות איומה, אכזריות, סלקציות למחנות השמדה ועונשים בלתי נתפסים.
 
היא שוחררה בשנת 1945. שלושת אחיה של אמי, קורט, וואלטר וארנולד נכלאו במחנה ריכוז בגרמניה בשנת 1939, והורי הצליחו לפדות אותם בתשלום כספי רב. הם קיבלו מקלט זמני באנגליה ומשם הפליגו לאוסטרליה. סבתי הצטרפה אליהם בשנת 1946.
 
גם סבי וסבתי מצד אבי (ג'ולי וסלומון אדלר) שגם הם נולדו בעיירות קטנות ליד פרנקפורט נספו בשואה, סבי בטרזין וסבתי באושוויץ. לאבי היה אח אחד ברטהולד שהצליח לעזוב את גרמניה עוד מועד בשנת 1936, והיגר לארה"ב  שם התחתן.
אבי ואמי מקס וגרטה אדלר
אבא (מקס אדלר) נולד בשנת 1905 בעיירה קטנה ליד פרנקפורט שבגרמניה. בצעירותו היה ספורטאי מצטיין, אהב לשחק כדורגל והשתתף בקבוצה של מטיילי הרים. הוא גם השתתף במכביה האיזורית בגרמניה בהטלת כידון. אבא עבד בבנק עד שהבנק ירד מנכסיו (פשט רגל) במיתון של שנות ה-30, ואחר כך כסוחר בקמח עד שהנאצים אסרו על המאפיות לקנות קמח מסוחרים יהודים.
 
בשנת 1935 אבא נסע לפלסטינה (א"י) כמשקיף במשלחת של יהודי גרמניה למכבייה ה-2. 28 מדינות השתתפו במכבייה זו ואבא נסע למרות האזהרות של השלטונות הנאצים לא לנסוע…המשלחת מגרמניה סירבה להניף את הדגל הגרמני בפתיחה הרשמית של המכבייה. מכבייה זו כונתה "מכביית-העליה" כי מספר רב של משתתפים נשארו בפלסטינה ולא חזרו למדינותיהם.
 
גם אבא הושפע עמוקות מהחוויה ומכיוון שכבר היה ציוני הוא החליט ביחד עם אמא שבינתיים הכיר לעלות לארץ. אבי ואמי הכירו בשנת 1935, ואחרי תקופת התכתבות ועוד שני מפגשים בלבד, הם החליטו להתחתן…באותה תקופה נחקקו חוקי נירנברג שבו שללו הנאצים את זכויות האזרח של היהודים.
 
עלייתם של הוריי ארצה
בהגיעם ארצה הם התאכסנו אצל מכרים בעכו, אך השהיה באזור הייתה מסוכנת  ליהודים בגלל תוקפנותם של הערבים, והם עזבו לחיפה. הזמנים בארץ היו קשים, בתחילה הם עבדו בעבודות פיזיות קשות, אבא עבד בסלילת כבישים ואמא עבדה ככובסת. כעבור זמן התבססו וקנו חנות אטליז. באותם הימים גרנו בחיפה בדירה קטנה ללא כל הפינוקים של היום והיינו מאושרים.
 
כשאמי שמעה שאמה (סבתי) שרדה את מחנה טרזין, היא קיוותה שסבתא תצטרף אלינו לארץ, אך זה לא התאפשר, והם לעולם לא נפגשו שוב. בשנת 1953 הורי החליטו להגר לאוסטרליה בשל המצב הכלכלי הקשה בארץ וגם כדי לפגוש שוב את סבתא שכבר הייתה מאוד חולה. סבתא נפטרה חודשיים לפני הגעתנו לאוסטרליה. לעולם לא אשכח את היום בו קיבלה אמי את המברק שמבשר על מות סבתי.
תמונה 4
קצת על עצמי
שמי נורית דורביץ למשפחת אדלר (אדלר משמעותו נשר בגרמנית). נולדתי בחיפה בתאריך 4.9.41, גרתי בקומה 3 בדירת 2 חדרים עם אחי הבכור מיכאל והורי, בבית עם נוף מדהים למפרץ חיפה. מצבנו היה טוב יחסית משום שלרשותנו הבלעדי היו שירותים ומטבח, דבר שלא היה נפוץ באותם הימים. (בדרך כלל, שתיים או שלוש משפחות היו שותפות לדירה אחת).
 
ילדותי הייתה מאושרת, לא היו לנו מגרשי משחקים, ולא הייתה טלוויזיה, ולא היו מחשבים ומשחקי מחשב. הורי עבדו מבוקר עד ערב, ואנחנו, הילדים, שחקנו בחצרות הבתים וברחוב, במחבואים ובמשחקים שהמצאנו אחרי שחזרנו מבית הספר. בשבת, במיוחד בחורף ובאביב, טיילנו ברגל עם ההורים, בכרמל, וחזרנו עם ערימות של פרחי בר. (באותה תקופה עוד לא הבנו את הנזק שאנחנו עתידים לגרום לצומח בארץ.) בקיץ נסענו לים עם אוטובוס או "טיולית" שאספה אותנו בקצה הרחוב. (באותם ימים מעט משפחות היו בעלי מכוניות).
 
אני זוכרת, כילדה, ביום ההצבעה באו"ם לחלוקת פלסטינה, (בכ"ט בנובמבר 1947) הורי יישבו ליד מקלט הרדיו ביחד עם חבריהם, והאזינו לשידור הגורלי מהאו"ם. ובסוף ההצבעה כאשר הבינו שיש מדינה בדרך כולם שמחו והריעו. בנוסף, אני זוכרת, שכאשר דוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה בשנת 1948, כולנו, הורים וילדים כאחד יצאנו בערב לרחבת הטכניון הישן שבחיפה, ורקדנו ושמחנו כל הלילה.
 
אני זוכרת את "ימי הצנע" אחרי מלחמת השחרור, בשנים שמצרכי יסוד חולקו בצמצום. קיבלנו תלושים למצרכים חשובים כמו בשר, ביצים, קמח שמן וקפה. בחנות האטליז של הורי, אחי ואני עזרנו בחלוקת קופסאות שימורי של בשר כאשר הגיע משלוח פעם בשבוע.
אני זוכרת שההורים שלי היו בין הראשונים שהיה להם מקרר חשמלי. לרוב המשפחות היה "ארגז קרח", המקורר ע"י גוש קרח. מדי יום הגיעה העגלון וגושי קרח גדולים על עגלתו וצועק "קרח!!!" היינו קונים קרח ל "מקרר".אני גם זוכרת, שלא היו בקבוקי חלב. החלבן היה מגיע עם כדי חלב גדולים, כולם היו יורדים מהבתים עם קנקנים וסירים והוא היה מוזג את החלב לתוכם. מאחר והחלב לא היה מפוסטר הרתחנו את החלב בבית.
 
כאשר הייתי בת 11, משפחתי ירדה מהארץ, ועברנו לגור במלבורן שבאוסטרליה, והצטרפנו לדודים, האחים של אמא. התאקלמנו מהר מאד ותוך כמה חודשים דיברתי אנגלית. לאחר התיכון, פגשתי את סבא דוד, במסיבה. שנינו הינו סטודנטים באוניברסיטה, סבא למד הנדסת אלקטרוניקה ואני למדתי ביולוגיה.
התחתנו לקראת סוף הלימודים בשנת 1963 באולם צנוע. החופה הייתה בבית כנסת, ובערב הייתה קבלת פנים של האורחים באולם. כעבור שנים, בעיצומה של מלחמת ששת הימים, ובעקבות הקשר הנפשי שלנו עם הארץ, החלטנו לחזור ארצה. לפני שעזבנו את אוסטרליה, נולדו לנו שני ילדים: מיכל בשנת 1966 ורוני בשנת 1968. ביתנו מירי נולדה חודשיים אחרי הגעתנו ארצה.הגענו ארצה.
 
לסבא הייתה עבודה מסודרת בתדיראן כמהנדס אלקטרוניקה וקליטתנו בארץ הייתה יחסית קלה. קיבלנו דירה במעון קליטה בבת ים, ושם היינו כמעט שנה, עד שעברנו לגור, בבית בנס- ציונה, שם אנו גרים עד היום. בשנים הראשונות בארץ, נשארתי בבית עם שלושה ילדים קטנים, עד אחרי מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1974, התקבלתי לעבודת מחקר במכון ויצמן, במחלקה לגנטיקה. שם עבדתי עד הפרישה.
טיילנו הרבה בארץ עם הילדים. בחופשות ירדנו לסיני, והתמקמנו עם אוהל על החוף, צללנו עם שנורקלים, ובנינו והשטנו מפרשיות. נהנינו מהמרחבים העצומים ומהשלווה. לחיפה נסענו לבקר אצל סבתא יהודית (דורביץ), סבתא רבתא, רבתא שלך, בת ה-90. כל שנה באביב הוריי הגיעו ארצה לבקר אותנו ובעיקר להנות משלושת ילדינו מיכל, רוני ומירי.
התקופה שהם בילו איתנו הייתה חגיגה לילדים. זו הייתה תקופה של טיולים ברחבי הארץ והרבה זמן איכות ופינוק לנכדים. היינו, וגם היום אנחנו, משפחה מאושרת. הקנינו לילדנו את הערכים שחשובים לנו: את אהבת הארץ, אזרחות טובה וכבוד לזולת, אותם ערכים שילדנו מעבירים לנכדנו. 
תמונה 5
תמונה 6

אתם מוזמנים לצפות במצגת שלנו, שהכנו בתכנית הקשר הרב דורי בה השתתפנו השנה , תשע"ה.

מילון

מחנה טרזין
מבצר בצ'כיה ששימש ככלא צבאי במלחמת העולם השנייה.

ליל הבדולח
ליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht) הוא הכינוי הגרמני הנאצי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938 (ט"ז בחשוון תרצ"ט), שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בפי הגרמנים בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות של בתי מגורים, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים תושבי גרמניה.

ציטוטים

”האם אתה מרוצה? אם כן זה מה שחשוב.“

הקשר הרב דורי