לאבא של אורה היו ארבע נשים
החיים בצנעה שמי אורה אשבל, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. סיפורי נוגע להווי השונה בחיים בתימן, ולעלייה לארץ. לאבי היו ארבע נשים והיו לי אחים מ-4 אמהות. לאחר מות אבי ואמי האימאם יחיאה שלח מכתב לאחי הגדול אברהם שיזעיק אותנו מיד עכשיו. זה היה בשעות השקיעה של השמש. אחי אברהם קרא למרדכי אחי ולי ואמר: "תתלבשו אנחנו הולכים לצענה". אנחנו התחלנו לבכות. לא היה לנו ברירה הלכנו ברגל. בלילה הגענו לדוד שלנו יוסף ונשארנו אצלו שעה, ואז יצאנו לדרך להגיע לאימאם יחאיה. הגענו לצנעה לפנות בוקר ואחי, כאמור, לקח אותנו לדודים שלנו. הוא עצמו הלך לאימאם יחיאה ושם התברר לו שהאימאם דורש ששני האחים שלי יתאסלמו. אחי כמובן התנגד. אחרי כמה ימים אחי אברהם קרא לחבר שלו הערבי שבא אתו לאימאם יחיאה, לשם תמיכה, והוא בא. שניהם נגשו לאימאם מוכנים לשלם כסף, רק שלא יצטרכו לאסלם את האחים שלי.
האימאם כעס ושלח את אחי הגדול לכלא ל- 20 יום. אני ואחי מרדכי היינו מוסתרים במשך כל ה 20 יום האלה בהם אחינו היה כלוא. אסור היה לנו לצאת החוצה מחשש שיפגעו בנו. אחרי 20 ימי הכלא, אחי יצא מהכלא, שילם כסף וחתם לאימאם יחיאה שהוא אחראי עלינו ואז הוא שחרר אותנו ונתן לנו לחזור הביתה. לפני שיצאנו מצענה ביקרנו את אחותנו שקוראים לה מרים. היא התאסלמה יחד עם בעלה, היא גרה ברחוב של המוסלמים ומאז אין לנו קשרים איתה. לפני שעלינו ארצה רצחו את האימאם יחיאה, שדדו את היהודים והייתה מהומה רבה. רצחו אותו הוא היה מאוד טוב ליהודים.
המסע לארץ: ממחנה "חאשד", לעדן, על כנפי נשרים
בשנת 1949 עליתי עם אחי ארצה. בארץ שונה שמי משמעה – לאורה. את חלקה של הדרך הלכנו ברגל וחלק מהדרך עשינו על חמורים. חלק שלישי התנהל במשאיות. הגענו למחנה שקוראים לו "חאשד", לשם הגיעו מכל המקומות בתימן. התעכבנו שם. לא היו מים, לא היה אוכל, לא היו בתים. הרבה אנשים מתו. נשים שהיו בהיריון – חלק מהן מתו עם העוברים כשילדו אותם. לאמהות לא היה חלב להניק אותם ולא הייתה היגיינה. התגוררנו במערות על הרצפה. אחרי החודש הזה בא שליח מהארץ והעלו אנשים על מכוניות, קבוצות קבוצות, לשדה התעופה של עדן. עכשיו הגענו לשדה התעופה של עדן, שם העלו אותנו על מטוסים – מי שהיה בריא. מי שהיה חולה – השאירו אותו בבית החולים של עדן יותר מאוחר העלו אותם לארץ, מי שלא נפטר. למבצע הזה קראו על כנפי נשרים
החיים בארץ
כעת הגענו לשדה התעופה. הייתי ילדה, לכן לא זכרתי לאיזה שדה תעופה זה היה עכשיו. הגענו לשדה התעופה ופיזרו אותנו – חלק בעין שמר, ראש העין, כל מיני מקומות בארץ. פיזרו אותנו. אני כיתומה הייתי תקופה עם האחים שלי בראש העין, למשך תקופה מאוד קצרה. באותה שנה היה חורף מאוד קשה ואנשים גרו באוהלים. היה גשם, היה רטוב, נשארנו בלי בגדים מתאימים לחורף כי האוהלים התעופפו. נשארנו בקור ובשלג. אחרי תקופה של חודשיים-שלושה, לקחו אותי כיתומה לעליית הנוער, שלחו אותנו למוסדות. אז תקופה מסוימת הייתי בנתניה. אחרי תקופה זו שוב העבירו אותי למוסד אחר ששמו כפר אליהו . מרדכי בְּרוֹיֶאר הקים כפר זה, מוסד חינוכי פנימייתי דתי לילדי עולים. האחראית על מבצע העלאת הילדים הייתה הנרייטה סאלד. קראו לה "אם עליית הנוער".
מילון
מבצע "על כנפי נשרים"הוא כינוי למבצע העלאתם של יהודי תימן ויהודי עדן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950. המבצע כונה כך מתוך פסוק ד' בפרק י"ט שבספר שמות: "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים וכן מבצע ביאת המשיח.(ויקיפדיה)
הנרייטה סאלד
בשנת 1932, לאחר שהסוכנות היהודית אישרה את רעיון עליית הנוער שהגתה רחה פריאר, התמנתה סאלד לעמוד בראש מפעל זה ושימשה בתפקיד עד יום מותה, דבר שהקנה לה את הכינוי "אם עליית הנוער". מתוקף תפקידה זה הייתה אחראית על קליטת ילדים ונוער שהגיעו לישראל לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ביניהם ילדי טהראן, והכוונתם למסגרות. (ויקיפדיה)
ציטוטים
”אבי היה נשוי לארבע נשים והיו לי אחים מארבע אמהות.“”אחותנו מרים התאסלמה עם בעלה היא גרה ברחוב של המוסלמים ומאז אין לנו קשרים איתה.“
”אנחנו הקמנו תנועה שקראו לה "אלה" שזה אולגה למען אולגה“