מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבית החולים בעפולה, כשנה לפני שבן גוריון הכריז על  הקמת מדינת ישראל,  אמי עבדה שם כאחות.

 

 

לאחר ששוחררנו מבית החולים הגענו לביתנו, במושב בית חרות, שבנייתו אך הסתיימה. באותה תקופה ישראל הייתה תחת המנדט (שלטון) הבריטי. המנדט הסתיים שנה לאחר מכן, כשהבריטים יצאו מהארץ. אמי נהגה לספר לי, שכששחקתי בלול, שבמרפסת ביתנו, הסתובבו חיילים בריטים חמושים ברחוב. בנוסף  סיפרה ,שמדי פעם היה מגיע אחד החיילים למרפסת לשחק אתי. אבי סיפר שלאחר שסיימו לחפור את ברכות הדגים של המושב האכילו את הדגים בשאריות מזון, שהגיעו מחדר האוכל של החיילים הבריטים במחנה הגדול, שהיה צמוד למושב (כיום נעורים). בנוסף, סיפר שכשהאנייה "אלטלנה" (הביאה נשק לאצ"ל ארגון צבאי לוחם =חרות) עגנה בחוף שלידנו, אנשי ה"הגנה" (סלדו מאצ"ל והתנגדו לו), חששו שיפרקו את הנשק על חוף הים וירו לעברה. היא ברחה לת"א והוטבעה ע"י הצבא. אנשי ההגנה עברו מבית לבית אצלנו ובכפר ויתקין וחפשו אחר נשק, שאולי נפרק מ"אלטלנה" לא נמצא כלום.                                                                                                                

 

הזיכרון הראשון מילדותי – הגנון בכפר ויתקין. הגננת אירנה עלתה לארץ, כמה שנים קודם לכן, מגרמניה. אירנה ה"יקית" (ר.ת.-יהודי קשה הבנה-מושג שיוחס ליהודים שעלו מגרמניה) הרביצה בנו  את עקרונות ההתנהגות, הסדר והניקיון. מהגן הגדול (גן חובה) זכור לי הטקס לרגל פטירת חיים וייצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, שהתנהל על מגרש הספורט. לטקס הצצנו דרך הגדר המפרידה בין הגן לביה"ס.

 

                                                    פרויקה, ראובן, יהודה, אני (השמאלי)

 

המצב הכלכלי בארץ (1949-1959) היה בכי רע.  הממשלה הכריזה על רצונה לשלוט על צריכת מוצרי המזון הבסיסיים. לתקופה קראו – "צנע". הסיבה המרכזית להנהגת הצנע – קליטת המון עולים, שהגיעו בחוסר כל, ממחנות העקורים באירופה לאחר השואה, וממדינות ערב. באותה תקופה התנהלה מלחמת העצמאות שעלתה כסף רב. המדינה שרק קמה, לא הוכנה למצב. על מנת לוודא שכל תושב יקבל את ההקצבה המגיעה לו חולקו לציבור פנקסי "נקודות" בהם היו תלושים למוצרים ומצרכים שונים. ההקצבה היומית לנפש נקבעה על ידי מומחה אמריקני לתזונה, וכללה: לחם אחיד ללא הגבלה, 58 גרם סוכר, 60 גרם קמח, 17 גרם אורז, 20 גרם מרגרינה, 8 גרם אטריות ו-5 גרם ביסקוויט. הקצבת הבשר הייתה 75 גרם לנפש לחודש. חולקו גם כמויות משתנות של ביצים, סבון כביסה, סבון לרחצה ושוקולד. תעודת הזהות של כל אזרח הוחתמה בחותמת מתאימה. המוכר מסר את התלושים לסיטונאי ותמורתם קבל הקצבה חדשה. כך ערכנו את הקניות בצרכניית המושב. התוודעתי לצנע, כשהייתי הולך עם אמי לצרכניה וצפיתי בה בתדהמה, כשנאלצה לתת תלושים למוכר. זה היה גוזר מתוך הפנקס את התלושים המתאימים עבור המוצרים שקנתה. לחיים בבית חרות כילד, בעיקר, היתה חוויה מיוחדת. קבוצת הגיל של הורינו עלו לארץ בגלל החינוך שקיבלו, בארה"ב, בעיקר. הם היו מוכשרים מאד ובעלי מוטיבציה להרביץ בנו ערכים כמו: תרבות (מוזיקה, הצגות) ואהבת הארץ. לא היה חג, בו לא העלינו הצגה שמישהו מהם כתב. הבימוי והתפאורה היו מעשה ידיהם להתפאר ואנחנו נהנינו מהעושר הזה.                                                           

הקייטנה שלנו, היתה נשוא קנאתם של כל ילדי הישובים הסמוכים לנו, ולנו – מקור לגאווה. כל שנה נבחרו כמה גברים לארגן ולבצע את הקייטנה. הענפים בהם עבדו, "ויתרו" עליהם לתקופה של חודש. שלושת השבועות של הקייטנה היו תקופה נהדרת. למדנו שחיה, תקשורת/איתות באמצעות דגלים (סמופור), מלאכת יד. השיא היה השבוע בו יצאנו לאחד מחבלי הארץ. טיילנו, כייפנו וישנו בקיבוצים או באכסניות נוער.                                                              

 

קיץ 1958 בחוף בית ינאי ליד המזח ששימש להורדת המעפילים לחוף 3

 

בתור ילד אהבתי מאוד את החורף. הזיכרון הראשון שלי מחורף היה ב-1950. באותו חורף  ירד שלג רב גם במישור החוף. אבי ועוד חבר (עלו לארץ יחד מארה"ב) בנו לנו איש שלג ועמוד שלג גבוה. אני וחברתי הושבנו על ראש העמוד. זכור לי גם שאהבנו ללכת עם מגפיים בתוך שלוליות וחזרנו הביתה עם גרבים רטובים. כשהייתי בן 10 נסענו (בני ובנות גילי) לבריכות הדגים של המושב לקטוף נרקיסים, שיועדו לקישוט בית העם, לכבוד חתונתם של שכנתי עם בן כפר ויתקין. רוב הנרקיסים צמחו דווקא בבוץ שבתוך הבריכות הריקות ממים. כשנכנסתי לתוך הבריכה עם המגפיים לקטוף נרקיסים, הרגשתי שאיני מצליח לחלץ אחד    ממגפי ונאלצתי להשאירו בתוך הבריכה. חזרתי הביתה עם מגף אחד בלבד.                                 

 

לקראת בר המצווה שלי למדתי את הקריאה בספר התורה ואת תפילת המוסף. השוחט שלנו (שלום אמיתי -שימש כרב- שלנו- ביצע שחיטות כשרות, אחראי לבית הכנסת, וערך חופות ולוויות) לימד את בני המצווה. במסגרת השיעורים עם השוחט למדתי גם על התפילין ואיך להניח אותם. משום מה, שלום התפעל מקולי. הוא הצליח לשכנע אותי ללמוד ולהתפלל גם את תפילת המוסף, לפני ארון הקודש. זכור לי  שבערב השבת (בה עליתי לתורה) שתיתי "גוגעל מוגעל" (ביידיש) תערובת של חלמון ביצה ודבש, להבטיח שקולי יהיה צלול.  בין יתר המתנות שקיבלתי  לבר המצווה, שתיים זכורות לי במיוחד: א. רדיו טרנזיסטור (על סוללות -נדיר בארץ באותה תקופה), מדודתו של אבי, שהגיעה מארה"ב במיוחד לבר המצווה שלי. ב. ערכה לצחצוח נעליים – משכני. אותה תקופה חשבתי: "אילו קמצנים השכנים שלי שלא התביישו להביא מתנה כל כך צנועה לבר מצווה". בהמשך חיי, אותה מתנה צנועה שירתה אותי בנאמנות רבה לאורך כל תקופת השירות הצבאי (סדיר ומילואים).               

 

   אני ראשון מימין בבר המצווה שלי 

 

כבר בתור נער צעיר, בלטה אצלי האהבה לטבע ולטיולים. ממתנות שקיבלתי לבר המצווה  (כסף) רכשתי משקפת מקצועית שתאפשר לי להיות צפר, פעילות שכל כך אהבתי. כנערים שגדלנו במושב, נחשפנו כבר בגיל צעיר לכלי רכב שונים (סוס ועגלה, טרקטורים ומכוניות, בעיקר ג'יפ). כילדים נהגנו לטייל בשבתות בעמק הסמוך לנו בסביבות נחל אלכסנדר וגבעות שאול (ע"ש שאול קרבל, מאנשי "השומר", שהיה השומר הראשון של עמק חפר). בתחילה טיילנו עם עגלה רתומה לסוס.

 

 

בהמשך, כבר בביה"ס היסודי, טיילנו  בטרקטור עמוס בבנים ובנות מהכיתה שלנו. רשמית, הפכנו לנהגים, כשעברנו בכיתה י' – מבחן לטרקטורים.                                                                                                                                    

השנה הראשונה שלי בתיכון (כיתה ט') הייתה השנה האחרונה שלימדו תיכון בכפר ויתקין.  את כיתות י' וי"א למדתי בבית הספר התיכוני האזורי שליד מדרשת רופין. את השנה האחרונה בתיכון נאלצתי ללמוד בבית ספר אקסטרני (מחוץ למערכת החינוך המוסדרת) בתל אביב. תוך כדי לימוד י"ב בתל אביב הוצאתי רישיון נהיגה למכונית.                                                                                                                 

 

בתקופת לימודנו בתיכון, היינו מצטרפים, אחת לחודש, לטיול של תנועת המושבים (כיום – בני המושבים). אחד מהורינו הביא אותנו לצומת חפר, ומשם נאספנו על ידי משאית לטיולים (טיולית) לנקודות שונות בארץ.

 

בטיול בני המושבים לאגם החולה 1963

 

את הלילה ישנו בשטח (בשקי שינה) ובשבת בבוקר התחלנו בטיול רגלי. במשך ארבע שנות התיכון הקפדתי לא להחמיץ טיול, גם אם ביום א' היה לנו מבחן בבית הספר.  בחופשת פסח בכתה י' יצאנו לשבוע לעין גדי וסללנו את "מעלה המושבים" מנחל ערוגות למצפה עין גדי. כך למדתי להכיר ולאהוב את הארץ.                  

 

כשהגעתי ללשכת הגיוס בפתח תקווה, נתבקשתי על ידי שלטונות הצבא לוותר על האזרחות האמריקאית שהייתה לי. בשונה מהיום, נאסר, אז, להחזיק בשתי אזרחויות.  עוד טרם התגייסותנו לצבא, יצאנו (שישה בנים מהכיתה) לטיול בגליל העליון. את הטיול עשינו בעזרת הרכב של הורי, כשהיה מהבודדים במושב. הטיול נחרט עמוק בזיכרוננו. גם היום כשאנו נפגשים ומעלים את הזיכרונות מהטיול בערגה רבה.              

 

התגייסתי כשהייתי כבר כמעט בן 19. בבסיס המיון (קלט) נלקחתי למבדקים לקורס טייס, למרות שהתכוונתי להתגייס לסיירת שריון. לצורך הבדיקות הרפואיות נלקחנו לבסיס לחיל האוויר בתל נוף. לאחר המבדקים העברתי את החודש, עד לתחילת הקורס בתור עובד מטבח וכטרקטוריסט. את הקורס התחלנו בטירונות של חודש וחצי ובסיומה עברנו מבדקים מיוחדים לצוות אוויר אחרי המבדקים נותרנו רק מחצית מאלה שנבדקו. לאחר כשבועיים שלמדנו בכיתה על המטוס והטיסה התחלנו ללמוד להטיס את המטוס. היתה זו התנסות מרתקת. סיימתי את השלב הזה בקורס כשהטסתי את המטוס ללא מדריך. את הקורס נאלצתי לעזוב לאחר שבמסע האחרון של אימוני הקרקע ("מסע רעב") נפלתי ממצוק גבוה ושברתי אחת מרגלי. מסוק שהטיס אותי לבית החולים בבאר שבע בקושי חילץ אותי. רגלי הושמה בגבס ואושפזתי למשך חודש. חזרתי הביתה לאחר שנעדרתי ממנו במשך שלושה חודשים. נאלצתי להישאר בביתי כחמישה חודשים. לא יכולתי להשלים עם העובדה שאשב בבית לאורך אותה תקופה ופעלתי בשני מישורים:

א. מסגר המושב התקין מנגנון ברכב שאפשר לי לנהוג  וגמעתי יותר מ- 5,000 ק"מ. בקרתי את חבריי בקורס טייס ויצאתי עם חברים לבילויים ולטיולים.   

ב. עבדתי, עם רגלי המגובסת, במשך יותר מארבעה חודשים במפעל הדפוס של המושב ("שה"ר"), לרוב כעוזר לדפס.  בתום 6 חודשים, הורידו לי את הגבס.עברתי למחלקת השיקום בבית החולים בתל השומר. במהלך תהליך השיקום, פרצה מלחמת ששת הימים.                                                                                                                         

אגב, באחת מארוחות הערב בחדר האוכל של חיל הרפואה נכנסה (מלי) חיילת שכבר ראיתי אותה עם בת כיתתי, מספר חודשים קודם לכן. אין לי כל מושג מה גרם לי אז לשמוח ולהתרגש כל כך לראותה, משום שכשפגשתי בה לראשונה, כלל לא התרשמתי ממנה.

 

לאחר שסיימתי את תהליך השיקום, בו למדתי  מחדש – ללכת, חזרתי לחיל האוויר. הצטרפתי ליחידות הבקרה והשליטה על המטוסים (רדאר). הקורס והשירות היה בבסיס סטלה מאריס שעל הכרמל בחיפה. העבודה בבסיס הייתה במשמרות. כשסיימתי את משמרת הלילה, רצתי במורד הכרמל והגעתי לכביש. תפסתי טרמפ לבית  חרות, הספקתי לפשוט את המדים, להתלבש בבגדי עבודה והספקתי להגיע לתחילת העבודה ב- 06:00. לאחר שיום העבודה הסתיים, נמנמתי, מעט. לפנות ערב יצאתי לתל השומר לפגוש את מלי. למרות שחזרתי הביתה מאוחר מאד, התחלתי עוד יום עבודה. בסיום יום העבודה עליתי על מדים ויצאתי לכיוון הבסיס. רק בסיום משמרת הערב הצלחתי לתפוס תנומה ארוכה של 12 שעות.

 

 

 

 

 

 זהר אמא של נעמה

 

 

תשע"ו