מאגר סיפורי מורשת

סבתי רונית גדלה בחיפה, שם גם נולדה בשנת 1944. היא למדה בבית הספר הריאלי, שהיה מוסד יוקרתי ומאוד נחשב באותו הזמן. בתקופתה שמרו בקפידה על נימוסים, בייחוד שהוריה היו "יקים". היה חשוב לדבר יפה, לאכול בנימוס ולא לאכול בפה פתוח, לגמור הכל מהצלחת ולא להשעין מרפקים על השולחן. בנוסף בבית ספר היה נהוג לקרוא למורה "המורה" או "מורתי" וכשמורה נכנס לכיתה כולם קמו.

בילדותה סבתי שחקה המון בחוץ כי לא היו מכשירים סלולריים או מחשבים וטלוויזיה. בחוץ הם היו משחקים: קלאס,חמש אבנים, חמישה מקלות, כדורגל, מחבואים, תופסת, טיפסו גם הרבה על עצים, אספו צנוברים ובכלל – היו ילדי טבע. סבתא הייתה יורדת לוואדי על יד הבית ומשיטה סירות עשויות מעלים וענפים עם חברתה בימי החורף לאחר שירד גשם ונוצרו שלוליות.

סבתא סיפרה לי שבזמנו לא היו מותגים מלבד "אתא" שפירושו – 'אריגים תוצרת ארצנו'. כל הבגדים היו בצבע או חאקי או כחול-לבן/אפור-לבן. בגלל שהיו להם קרובים באמריקה היא קיבלה חבילות בגדים ונורא התביישה ללבוש אותם ולהיות שונה מכולם.

סבתא עם בגדים מאמריקה

הנעליים שלבשו באותה התקופה היו מאוד פשוטות והיו עשויות מעור, וכשהרגל הייתה גדלה היו גוזרים את הקצה של הנעל כדי שיהיה מקום לאצבעות. סבתא שלי בשעות הפנאי הייתה מחליפה ספרים בספריה וקוראת המון, היא הייתה מנגנת כינור ושרה במקהלה כמוני. בנוסף, סבתי הייתה בנבחרת אתלטיקה והתעמלות בבית הספר. כמו כן היו לה אוספים שונים: אוסף בולים, ניירות זהב של שוקולדים, תמונות חלקות, ניירות מסטיקים, היא וחברותיה היו מחליפות זו עם זו פריטים שונים. בבית הספר למדו בצורה די דומה להיום וגם המקצועות היו דומים. בניגוד להיום, הקפידו מאוד על כתיבה נכונה בכיוון ובעיצוב האותיות. קראו לזה "כתיבה תמה".

האוכל בתקופה הזו היה מאוד פשוט: בעיקרון זה היה או לחם לבן או לחם שחור, שני סוגי גבינות: גבינה לבנה וגבינה צהובה, ואכלו גם ביצה לסלט ירקות ולבן או אשל. גלידה אי אפשר היה לקנות הבייתה אלא רק לאכול בגלידריה או להכין מאבקה וחלב. בגלידה היו ארבעה טעמים: פונץ'-בננה, וניל, שוקולד וקפה. לא היו הרבה פירות וסבתא ומשפחתה אכלו בעיקר תפוחים ופירות הדר.

השינוי הכי גדול שסבתא מספרת עליו הוא בטכנולוגיה: הטלפון הקווי הראשון שסבתא קיבלה בבית הוריה היה בגיל 16 ועד אז צלצלו בטלפון ציבורי. כשהזמינו קו חדש זה לקח חודשיים ואפילו חצי שנה, וגם אז היו לכולם שותפים לקו ממשפחה אחרת. הטלפון היה עם חוגה ולא עם לחצנים ולקח יותר זמן לחייג מספר. לא הייתה טלוויזיה בארץ, רק כשסבתא הייתה בת 22 החלו שידורי הטלוויזיה. בהתחלה הטלוויות כולן היו בשחור לבן. סבתא הקשיבה הרבה לרדיו, למצעד הפזמונים הלועזי והעברי. היו גם תסכיתים ברדיו (כגון סיפורי מתח מוקראים על ידי שחקן).

הזוית האישית

סבתא רונית השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדתה, אלה. התכנית נערכה בבית הספר ניצנים בתל אביב-יפו, התשע"ט.