מאגר סיפורי מורשת

אני והוריי

כשנולדתי, בארץ שלטו הבריטים [האנגלים], היהודים בארץ התנגדו לשלטון וקמו מחתרות כמו אצ"ל, לח"י וההגנה שפעלו כל אחת בדרכה נגד הבריטים. באותו בית שגרתי, בסמטת "לאן" הושכר המרתף לחברה שעסקה במכירת מוצרי סידקית. נציגי החברה היו מגיעים בערך אחת לשבוע למקום במכונית מסוג "טנדר" שממנה פרקו והעמיסו את סחורתם. אנחנו הילדים בשעות האלה שיחקנו בחוץ והתיידדנו עם הבחורים.

עם חברותיי – פורים 1945   

עם חברים וחברות בחברת המטפלת ורה

בוקר אחד התעוררנו בשעת בוקר מוקדמת מהרגיל, לקול רעש מכוניות וצעקות ברמקולים. הסתכלנו מהחלון והסמטה כולה הייתה מלאה בכלי רכב צבאיים, המון חיילים עם כומתות אדומות שנקראו בפינו "הכלניות". הסתבר לנו שהמרתף בבניין מגוריי היה היעד שאותו חיפשו. "עוצר" הוכרז בתל-אביב – אין יוצא ואין בא. ישבנו בבית במתח הצצנו מבעד לתריסים, נשמעו דפיקות חזקות מהמרתף והתחילו להוציא משם כלי נשק מכל הסוגים, חביות קטנות וגדולות שאנו הילדים תמיד תהינו,  מה יש בתוכן?!  כשראינו איך פורקים אותן.

בשעות הצהריים הגיעו בלשים מהמשטרה הבריטית והחלו לחקור את בני המשפחה. גם אליי הגיעו, ילדה בת 12, נשאלתי כמו המבוגרים אם אני מכירה או אוכל לזהות מישהו מהבחורים שהגיעו למחסן, כשאראה אותם. מאחר שנחקרתי לבדי הייתי מאוד נרגשת, אבל הבנתי שאסור לי להודות ולספר שאני מכירה אותם. המצאתי תירוצים כמו "אני בבית הספר" ו- "אחר הצהריים אני לא יוצאת החוצה".

את הגברים שבבניין עצרו ולקחו למאסר, הם עברו חקירות ומסדרי זיהוי וכמובן שאיש לא גילה דבר. הבלשים אמרו לנו שמכמויות חומר הנפץ שהוצאו מהמחסן הזה כל הבתים שברחוב היו מתפוצצים באוויר ועולים באש.

לאחר מכן, הסתבר לנו שהייתה שם הלשנה על ידי בחורה שהוצאה מהארגון וכנקמה היא החליטה להלשין.

הסתבר כשחקרו במשטרה את הגברים הבוגרים העמידו בפניהם חשודים לזיהוי ולמרות שיכלו לזהות כמה מהם, הם לא "זיהו". בהמשך הם זכו לזרי פרחים ותודות רבות.

  סבא דוד ז"ל

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.