מאגר סיפורי מורשת

שמי חגית. נולדתי, גדלתי וחונכתי בקיבוץ גינוסר שלחוף הכנרת בשנת 1946. השיר ״כנרת כנרת״ שנכתב על ידי חבר גנוסר ליווה את ילדותי במשך שנים ואהוב עלי עד היום:

כנרת כנרת:

פאר מולדת הנך,

דורות חיכית למשמרת

של דייג עברי בתוכך.

בגיל נרון אליך,

והד יענו ההרים

מכמורת נפרוש בין גליך

ואנו חותרים ושרים..

הוריי

בתמונה רואים את אבא ואימא שלי שהיו ממקימי קיבוץ גינוסר, הם סבא רבא וסבתא רבתא של נכדי – נווה, המתעד את סיפורי.

הגרעין הראשון שהקים את גינוסר היה מורכב מחניכי בית חינוך בתל אביב הקטנה ומתנועת הנוער העובד. ביניהם היו אבא ואימא שלי, בני ופרידה. הם התיישבו בתחילה על הגבעה שמעל לבקעה, במושבה ׳מגדל׳.    למקום ההתישבות בבקעה הם ירדו ממגדל בשנת 1937 במסגרת התיישבות "חומה ומגדל". אבא שלי למד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שם קיבל את הכשרתו החקלאית והגיע לקבוצה עם ידע ונסיון בחקלאות. הוא הקים את ענפי החקלאות: הכרם, המכוורת, הדייג והיה עורך נסיונות של הרכבת פירות שונים בעצי המטעים. הוא היה איש  מרכזי בקיבוץ, חרוץ ומסור, איש ההגיון, חריף מבט ורגיש עד מאוד שידע לחוש ולהבין ללב הזולת. אימא שלי הייתה אישה יקרה ואהובה שהגיעה בעלייה החמישית מלטביה (ריגה) לקבוצת כנרת ומשם הגיעה לקבוצה במגדל. איתה הקים אבי משפחה ונולדנו אנחנו: אחי עידו ואני.

בהיותי כבת שנתים וחצי, אבי – שהיה חבלן במקצועו הצבאי, פנה שוב ושוב אל הממונים על הבטחון וביקש שישלחו חבלנים מהצבא לפינוי שדה מוקשים אשר בגבולו מהלכים היו חברים וילדים. הוא הפציר מתוך אחריות למה שעלול היה לקרות אם חס וחלילה מישהו מילדי הקיבוץ ייצא מגבול הקיבוץ וכדי למנוע אסון. מאחר ולא התפנו חבלנים מהצבא לפינוי המוקשים, יצא הוא בגפו לפרק את שדה המוקשים ונהרג. הוא היה בן יחיד להוריו ממקימי תל אביב. עם מותו, סבתי מרים שפירא שהיתה אחת מרופאות הילדים הראשונות בתל אביב, יזמה והקימה את "יד לבנים" .

מרים שפירא, סבתא רבתא של נווה

יהי זכרם ברוך.

הזוית האישית

הנכד נווה: היה כיף לשמוע מסבתא על סבא רבא וסבתא רבתא שלי. למדתי ונהניתי.

סבתא חגית: הייתה חויה מרגשת.