כרם התימנים בתל אביב
אני חוככת בדעתי כיצד להתחיל את סיפורי האישי…
ובכן נולדתי בתל אביב, למשפחת סאלם. נקראתי בשם רות, לצערי הרב לא הכרתי את אמי המנוחה ז"ל, סבתי אסתר ז"ל לקחה אותי תחת חסותה וכן את אחי משה. משה, הצעיר ממני בשנתיים, בחור גבוה עם שיער שחור וחלק, היו לו עיניים חומות גדולות, הוא היה ילד מלא חיים – הוא היה מצחיק אותנו עד דמעות ואף ידע לחקות אנשים וחיות. שאר אחיי עברו לגור יחד עם אבי שהתחתן עם אישה אחרת. לפני כן גרנו כולם בבית סבתי – ותמיד הייתה השמחה שורה בביתנו, על אף שבאותם הימים חיינו במחסור עצום. סבתא נתנה את כולה כדי שיהיה לנו טוב! היא דאגה לכל צרכינו ככל שיכלה.
כשגדלנו וסיימנו את בית הספר העממי, סבתא לא נחה ולא שקטה עד שדאגה לסדר במוסדות השונים את המשך לימודינו. למדנו בתיכון וסיימנו את לימודנו – רק בזכותה! כשהיגיעה תקופת הגיוס לצבא היא מאוד דאגה לנו, אחי משה התגייס ואף סיים בהצלחה את הצבא, אבל לי הם בשום אופן לא הרשו להתגייס.
סבתא שלי מטבעה הייתה אישה מאוד שמחה וחברותית, היא אהבה מאוד לבשל והייתה מזמינה את כל מי שרצה לבוא לאכול, היא נהנתה מכל רגע בחברת אנשים. בחדרה היה באופן קבוע פתיליה ועליה ישב קומקום גדול, מלא במים רתוחים לשעת הצורך. תמיד היו מים חמים מוכנים לקראת האורחים אשר נפשם חפצה בקפה או תה. זה הפך למנהג קבוע, מידי יום ביומו – היו מגיעים אנשים ומקבלים ממנה פינוק אמיתי. סבתא הייתה אישה מאירת – פנים ותמיד היה צחוק על פניה, היא הייתה כבדת גוף, שערה היה שחור קלוע בצמה ועליו מטפחת ראש. עור פניה היה בהיר וצבע עיניה היה חום ועד היום אני זוכרת אותה כל כך בבהירות ובהתרגשות.
יום הנישואים של רותי ודני
מאלבום התמונות של רות
סבא שמואל, היה איש טוב הוא כונה בפי כל "סולומון". גם הוא כמו סבתא היה בהיר פנים, איש ירא שמים בעל זקן ארוך ולבן. כל יום היה מתפלל את תפילת השחרית שלו בקול רם, דבר אשר ריגש אותנו מאוד. לסבא לא היה תואר ברפואה ובכל זאת אני זוכרת, מילדותי שהיו באים אליו אנשים חולים בכל מיני מחלות וסבא היה מרפא אותם. היו לו כל מיני סוגים של תרופות שהיה מקבל אותם מעדן, שזוהי עיר נמל בתימן. שם נולדו גם הורי. עד כמה שזכור לי, סבא כמעט ולא היה חולה. הוא הקפיד מאוד על בריאותו. בבוקר הוא שתה כוס חלב ואכל רק ארוחה אחת ביום, הוא הקפיד להתעמל מידי יום ביומו והיה הולך לישון מוקדם. בכל יום היה צועד ברגל לשפת הים.
לסבא היו חיים טובים וארוכים עד מעל לגיל מאה שנה!! אנו הנכדים קראנו לסבא בשם "סידי" ולסבתא בשם "סיטי". אני הייתי ילדה מאוד חייכנית ושמחה ובגלל זההיו לי הרבה חברות, הן תמיד אהבו להיות בחברתי וניסו למשוך את הזמן עד כמה שאפשר, אהבנו לשבת באיזה מקום לצחוק עד לב השמים ולדבר על הא ועל דע, באותם הימים זו הייתה הדרך המקובלת להעביר את הזמן, לא היו מקומות בילוי כמו בתקופה זו.
סבא וסבתא – האנשים הנפלאים שגידלו אותי
גרנו ברחוב גדרה בשכונת כרם התימנים שבתל אביב. בשכונה בה גרתי, לא היו בתים רבי קומות אלא בתים בעלי שתי קומות בלבד. שם "כולם הכירו את כולם", היינו בשכונה כמו משפחה אחת גדולה שכולם דואגים לכולם. השכנים היו כל כך טובים, הם עזרו לאנשים מעוטי היכולתככל שיכלו, אם באוכל ואו בביגוד. בעיקר, היו שואלים לשלומם של השכנים מידי יום ביומו, היינו צועקים אחד לשני מהמרפסות. כשהיו שמחות בשכונה כולם היו בשביל כולם. רצינו לתרום ולעזור, לעשות טוב אחד לשני. הרגשנו מאוד מאוחדים. היום אני מרגישה שזה כבר לא קיים… זה חסר לי וגורם לי לגעגועים רבים למקום, לזמן, לאנשים – לתקופה.
רות כהן עם התלמידות בתכנית הקשר הרב דורי, 2008
הזוית האישית
סיפורו של רות כהן תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שהתקיימה במרכז לתלמידים מחוננים, ידיד במכללה האקדמית תלפיות בתל אביב בשנת תשס"ח, 2008. הסיפור תועד ופורסם בספר "ממעיין חיינו" בעריכתם של המורה מוביל התכנית דוד וצלר ומנהלת המרכז יהודית גדנקן.
רות כהן והתלמידות המתעדות תמר גלפין ונעה בורשטיין
מילון
כרם התימניםכרם התימנים היא שכונה הממוקמת בדרום-מרכז תל אביב, בין הרחובות אלנבי, גאולה, הכובשים והכרמל. בבתיה הראשונים אשר נבנו מצפון לעיר יפו בשלהי המאה ה-19 התיישבו יהודים שהגיעו לארץ מתימן בגלי עליית אעלה בתמר (1881-1882). השכונה היא מאחת־עשרה שכונות מגורים נפרדות שנבנו לפני "אחוזת בית - תל אביב" "בין השנים 1903 ו-1909". ב-11 במאי 1923 הצטרפה השכונה, בפועל, עם שכונות יהודיות נוספות, לתחום העיר תל אביב, כאשר הפקודה להפרדתן של שכונות תל אביב מיפו התקבלה על ידי שלטונות המנדט כבר שנתיים קודם לכן ב-11 במאי 1921. ויקיפדיה
ציטוטים
”אני בחורה ברת-מזל ומקווה שהחיים ימשיכו להאיר לי את הדרך...“