מאגר סיפורי מורשת

אני מיכל רייניץ (ברזיו), אני רוצה לספר על השנים שגדלתי בכפר הירוק ושרתתי בלהקת הנח"ל, בית ספר שהוא גם בית ספר תיכון לכל דבר והא גם פנימיה. זה אומר שהתלמידים לא חוזרים לאחר הלימודים לביתם אלה גרים בכפר.

למה הגעתי למקום שכזה?

נולדתי וגדלתי בתל מונד הוא לאחר סיום בית הספר יסודי הרגשתי שחסרים לי בתל מונד חיי חברה ופעילויות נוספות מחוץ ללימודים ולכן חיפשתי מקום בו אוכל לממש את הרצון הזה. נרשמתי לכפר הירוק שהוא בית ספר תיכון חקלאי עם פנימייה כלומר התלמידים גרים בכפר הירוק.

הגעתי לכפר. מקום יפיפה דשאים, פרחים, כשמו כן הוא: כפר נוער ירוק יפה ומזמין.

הייתי נערה בת 14 שבאה מבית מאוד חם ומפנק יחד איתי באה לכפר חברתי הטובה מבני דרור ניצה אך מלבדה לא הכרתי אף אחד ולכן הקושי הראשון מלבד התנתקות מהבית בגיל צעיר היה צורך להתחבר עם עוד ילדים. בהתחלה התגעגעתי מאוד הביתה.

סדר היום היה מאוד עמוס ונוקשה ולא הייתי רגילה לזה אך תוך כמה חודשים התגברתי על הקשיים הראשונים ורכשתי לי הרבה חברים וחברות. נבחרתי לוועדות הנוער השונות והשתלבתי יפה בחברה. את הכפר ניהלו תלמידי הכפר. סדר היום היה מחולק לשניים חצי שבוע עובדים בבוקר ולומדים אחר הצהרים וחצי שבוע לומדים בבוקר ועובדים אחר בצהרים.

חברת הילדים, הייתה מנוהלת על ידי הנוער בלבד ברשות כל הוועדות עמדה מזכירות הנוער. הוועדות העיקריות: וועדת תרבות וועדת משק, וועדת עיתון.

צוות ההדרכה (מנהל הכפר, מדריכים, בוגרים) לא התערבו בהחלטות שקיבלו הוועדות. לנבחרי הנוער הייתה זכות מלאה לתכנן פעילויות כאלה ואחרות ואפילו הענשה אחד התפקידים הבולטים והמיוחדים היה תפקיד של סדרן העבודה. בכל חודש התחלף סידור העבודה שאותו קבע וועדת משק יחד עם מרכזי ענפי המשק: רפת לול מטעים גן ירק. רק לפי החלטתו של סדרן העבודה יכולת לעבוד במקום אחר. עם היית מאחר או לא מגיע לעבודה מכל סיבה שהיא נענשת על ידי ועדת משק. עד היום אני זוכרת ביראת כבוד היינו מתייחסים לסדרן העבודה גם עם היה צעיר ממנו בגיל. כל יום יצא עיתון שנכתב על ידי התלמידים שכתבו על מה שקורה בחיי היום יום בכפר.

בערבים אחרי הלימודים והעבודה היה לנו זמן חופשי שהיה מנוצל להכנת שיעורים, למפגשים מודרכים וליהנות.

היה לנו זמן של כיבוי אורות המדריך היה עובר בחדרים בודק אם כולם נמצאים- ולילה טוב. אני מאוד אהבתי את החיים המיוחדים האלה בכפר. הרגשנו בוגרים מאוד בעלי חובות וזכויות כאחד. הרגשנו שסומכים עלינו אף על פי שהיינו רק בני 15-18.

מה שאני אהבתי ביותר בכפר זה החלק החברותי: החגים ובעיקר מסיבת פורים. ערבי שישי זכורים לי כמיוחדים מאוד שולחנות חדר האוכל היו מחוסות מפות לבנות ונרות כולם היו חייבים להגיע

בחולצות לבנות בכניסה עמדו בן ובת וברכו בשבת שלום את כל מי שנכנס ברגע מסוים השתררה דממה וחבורה של שישה תלמידים באחד השולחנות החלה בשירי, שבת השיר האחרון תמיד היה לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה. וכל חדר האוכל עונה שבת שלום, שבת שלום מבורך. לאחר הארוחה שהייתה כמובן חגיגית, חזרנו לחדרים. לאחר מכן חזרנו שוב לחדר האוכל שהיה מסודר לריקודים, את המוזיקה ניגן האקרודיוניסט וחדר האוכל התמלא מעגלים, זוגות ומוזיקה ישראלית אמיתית. בסביבות השעה עשר חיכינו לסימן מיוחד שבו עברנו מריקודים לתחילת התכנית האומנותית שהכנה הקבוצה האחרית של אותו ערב שישי התוכנית נקראה תוכנית עשר והיא הייתה גולת הכותרת של הערבים התרבותיים החזרות לתוכנית נמשכו כמה שבועות עם במאי ומנהל מוזיקלי מקוצועיים.

התרגשנו מאוד לקראת העלאת התכנית ואפילו הייתה תחרות בין הקבוצות טובה יותר. אני השתתפתי בהרבה תכניות כאלה תמיד הייתי השחקנית והזמרת המועדפת.

וזה המקום שבו קיבלתי חיזוקים לכישרון המשחק ושירה שלי.

אהבתי מאוד את התקופה הזאת של הכפר הירוק.

זו היא תקופה של בגרות אחרת שבה ידעתי לעמוד במצבים טובים יותר וטובים פחות, לעמוד בסדר יום מאוד נוקשה לנערה בת 14-18. להיחשף ולחיות 24 שעות עם חברים וחברות שהיו זרים לי בתחילה והפכו לחברים אמיתיים.

אני חושבת שהתקופה הנפלאה הזאת השפיעה מאוד על חיי לפחות אחת התקופות היפות בהם.