מאגר סיפורי מורשת

כשהורי שהו בצרפת, הורה להם הרבי הריי"ץ  לנסוע לארץ ישראל ולהתיישב  בכפר חב"ד ישוב חב"די שהוקם ע"י הרבי הריי"ץ על אדמות הכפר הערבי הנטוש ספריא. הורי הגיעו לארץ ישראל בשנת תש"ט (1949), שנה לאחר הקמת מדינת ישראל. היינו בין שבעים המשפחות הראשונות שהגיעו להתיישב בכפר חב"ד. גרנו בסמוך לבית-הכנסת "בית-מנחם" שהיה אז מבנה קטן בעל שני חדרים בלבד. התמקמנו בבית ערבי הרוס ללא ריצוף וחלונות, ואבי החל לשפץ במו ידיו את הבית, לרצפו ולאוטמו. הבית מנה: חדר שינה אחד בלבד, סלון קטן ומטבח. השירותים היו ממוקמים מחוץ לבית ומשותפים לכל תושבי השכונה. לא היה פשוט ולא היה קל ונעים להתגורר בתנאים שכאלו, אך בלבנו שמחנו, ידענו בבירור כי כאן הרבי רוצה שנתיישב ונגור.

בראשיתו היה כפר חב"ד פרוץ ללא גדרות וחומות, והפדאיון ( מסתננים ערבים) היה מנצלים פרצה זו, חודרים לכפר וגונבים מהתושבים פרות מהרפתות ותרנגולות מהלולים. ידוע המקרה הטראגי שהתרחש בשנותיו הראשונות של כפר חב"ד, כאשר מסתננים ערביים חדרו לכפר והרגו חמישה ילדים ומדריך בבית הספר למלאכה. פחד ואימה שררו בכפר, ורבים בקשו לנטוש את המקום. הרבי ביקש שאף אחד לא יעזוב, ושלח ספר תורה מיוחד בכדי לעודד את תושבי הכפר. בהמשך הקימו לזכר הנרצחים את בית הספר לדפוס שנקרא בשם "יד החמישה".

אבי היה ברוסיה מלמד, וכשעלה לארץ עסק בחקלאות ועבד עבודת כפיים קשה. לפעמים לא הצליח לגדל שום דבר. הוא נסה לגדל במקומות אחרים, אך גם שם לא ממש הצליח לראות פירות. בנוסף לעבודת האדמה עסק בגידול פרות ותרנגולים, אך גם שם לא ראה ברכה בעמלו, ורבים מהם מתו. לא פעם אף הגיעו הפדאיון וגנבו ממנו את הפרות והתרנגולים. המצב הכלכלי בכפר בכלל ובביתנו בפרט היה קשה והפרוטה לא הייתה מצויה.

בביתנו שררה שמחת חיים רבה למרות המצב הכלכלי הקשה, וזאת הודות למכתבי העידוד הרבים שהרבי הואיל לשלוח להוריי. הם תמיד הודו לה' על החסד שגמל להם על כך שהצליחו לצאת מרוסיה ולקיים מצוות ללא חשש ופחד. למדנו להסתפק במועט, ובלילות  לאור העששית (כי בבית עדיין לא היה חשמל) היה אבי חוזר ומשנן עם אחי ואחותי הגדולים את מה שלמדו  בבית הספר, וכדי לחסוך בנפט השכיבו אותי ואת אחותי לישון מיד עם צאת הכוכבים למרות שהייתי ילדה ערנית וביקשתי להמשיך בעיסוקיי ולהישאר ערה.

כסף לקנות בגדים לא היה, והאימהות תפרו לנו את הבגדים. לכל אחת הייתה חצאית וחולצה אחת לשבת, ושתי חצאיות וחולצות ליום חול, כשהאחות המבוגרת יותר מעבירה בירושה את בגדיה לאחיותיה הצעירות.

אני זוכרת שעד שהגעתי לכיתה ה' לא היה בביתנו מקרר חשמלי אלא מקרר עם קרח. כל יום בשעה קבועה עברה משאית ובתוכה בלוקי קרח, וכשצלצל המוכר בפעמון הידני שהיה ברשותו, היו כל תושבי הכפר מתאספים וקונים בלוקי קרח. באחד מימי הקיץ החמים הוריי נסעו מחוץ לכפר ובקשו ממני להכניס את הקרח שהזמינו למקרר. המשאית הגיעה והמוכרים הניחו את הקרח על המרפסת. אני הייתי שקועה במשחק עם חברותי ושכחתי למלא את תפקידי. כשהוריי שבו הם גילו רק שלולית מים גדולה במרפסת. הקרח נמס ונשארנו ביום חמסין ללא טיפת קרח בבית.

חיי החברה שלנו היו מאד מפותחים מאוד (כי לא היו לנו מחשבים…). אני וחברותיי בילינו כל אחר הצהריים יחד, שיחקנו, ערכנו הצגות ושרנו שירים. אהבנו לשחק במשחקי חצר: תופסת, קלאס, מגדיל, חבל, מחניים, שבויים, "שלום אדוני המלך", ארבע תחנות, ובחורף שיחקנו במשחקי קופסה: דמקה, סבלנות, מונופול ועוד.

גדלתי בבית מאד חסידי. כל האווירה בבית הייתה סביב הרבי, הוראותיו והמכתבים שהתקבלו ממנו. כל שבת הייתי מתעוררת בשעה שבע בבוקר לקול הצליל המתוק והערב בו נשמע אבי ז"ל לומד עם חברותא (הרב זלמן אבלסקי שלימים נהיה השליח והרב של מולדבה) מאמרי חסידות. אבי הירבה לחזור לפני הציבור מאמרים בעל פה שהשמיע הרבי מליובאוויטש. הוא היה בקיא גדול בחזרת מאמרים בעל פה, אבא ז"ל תמיד בקש ממני לבחון אותו ולראות אם הוא מדייק במילים. פעם בשנתיים בערך טס אבי לרבי למשך כל חודש תשרי, כשכל המשפחה: ההורים והילדים חוסכים כסף, מוותרים על דברי מותרות ומאפשרים לאבא להתראות עם הרבי, לקבל ברכות, ולמלא את המצברים איתם חיינו במשך כל התקופה הבאה. כשאבא חזר מהרבי תיאר בחיות רבה ובדיוק רב את כל מה שעבר עליו בחודש תשרי. בביתנו דיברו באידיש, ולכן יכולנו ללמוד עם אבא את השיחות של הרבי מספר ליקוטי שיחות שנכתבו באידיש, וכן לקרוא עם אמא את ספר הזיכרונות וליקוטי דיבורים שנכתבו על ידי הרבי הריי"ץ באידיש ועדיין לא תורגמו לעברית.

במשך השנים הכפר הלך והתפתח, וכשהייתי בת חמש עברנו עם יתר תושבי הכפר לדירה חדשה, גדולה ומרווחת יותר. אבי התחיל לעבוד בעבודה מסודרת, והמצב הכלכלי השתפר. בגיל שש נכנסתי לכיתה א' בביה"ס שהיה ממוקם בשטח הבנוי החדש של הכפר. בכל כיתה למדו מעט בנות, ואף היו מספר כיתות רב גילאיות. הכיתה שלי מנתה  18 תלמידות והייתה הכיתה הכי גדולה, מכיוון שלכיתתי הצטרפו תלמידות שבאו מישובים סמוכים.

לבית הספר הלכנו בשמחה, וזכורות לי ממנו חוויות מהנות רבות. לעתים קרובות היינו יוצאות ל"יום שדה" – טיול שבו יצאנו מביה"ס והלכנו מספר שעות ברגל לאחת הערים הסמוכות כגון לוד או ראשון לציון. שם היינו יושבות בגן העיר, נחות, אוכלות, משחקות, וחוזרות הביתה שוב ברגל, עייפות אך מרוצות. בטיולים אלו התגבשנו חברתית ולמדנו להכיר את הסביבה הקרובה. זכורה לי חוויית ילדות מתוקה במיוחד: בחורף היינו נועלות מגפיים ויוצאות לקטוף נרקיסים בשדות (הנרקיס עדיין לא היה  פרח מוגן). היינו חוזרות הביתה מלאות בוץ עם זרי נרקיסים יפיפיים המדיפים ריח קסום.

שתי מלחמות חוויתי: מלחמת ששת הימים, הייתי אז בכיתה ט', ומלחמת יום כיפור, שנה אחרי נישואי ומיד לאחר שילדתי את בכורי שהיה תינוק בן שלושה שבועות.

ערב מלחמת ששת הימים גויסו כל הגברים של הכפר, ואנו, תלמידות התיכון התבקשנו לצאת ולקטוף כותנה בשדות שהיו בקצה הכפר במקום הגברים שגויסו. באותו יום שרר חום כבד, ולמרות זאת המשכנו לקטוף את הכותנה כי הבנו שאחרת ייגרם נזק כספי גדול לכפר שלנו.

לאחר מכן שמענו אזעקה המלחמה פרצה. התבקשנו לשוב בזריזות לבתים לא לפני שפינקו אותנו בארטיק קרח משיב נפש. במהלך הלילה ירדנו מספר פעמים למקלטים. אלו היו מקלטים ציבוריים במעבה האדמה, צרים וחשוכים, שהישיבה בהם הייתה מאד לא נעימה.

למחרת לא התקיימו לימודים, ובמשך היום היינו צמודים לרדיו ועקבנו אחר החדשות. בערב  שמענו  ברדיו את קולו של הרב הראשי לצה"ל הרב גורן ז"ל מכריז את ההכרזה המפורסמת "הר הבית בידנו"! ההתרגשות הייתה עצומה. לא יאומן! איזה אושר! אפשר לנסוע להתפלל בכותל!

מרגע זה החלו המונים לצאת לכיוון הכותל, למרות שעדיין לא פינו את המוקשים שהיו בדרך. אני אישית זכיתי בפעם הראשונה לבקר בכותל בראש חודש תמוז. במסגרת קייטנת הקיץ יצאנו לבקר בכותל, בקבר רחל, במערת המכפלה ובבריכות שלמה. עד היום איני שוכחת את התרגשותי ואת דמעות השמחה שזלגו מעיני כשראיתי מקרוב את הכותל המערבי. קרעתי קריעה בבגדי לאות אבל על חורבן ירושלים וברכתי ברכת שהחיינו.

עד שחרור העיר העתיקה הצלחנו לראות את הכותל רק דרך חור בחומה שליד קבר דוד, והנה דורכות רגליי במקום הקדוש הזה ששנים רבות חיכינו לו. אלו היו רגעים היסטוריים שאינם נשכחים. כששבנו בלילה מהטיול פגשנו הרבה אנשים שהמתינו בתחנת האוטובוס. כשירדנו התבשרנו בבשורה קשה מאד שהחייל חסיד חב"ד ותושב כפר חב"ד דוד מרוזוב נפל בקרב. אמו ואחותו היו איתנו באוטובוס. השמחה נהפכה לאבל…

 

 המפגשים שלי עם הרבי

במשך כל שנות ילדותי 'חייתי' עם הרבי. שמעתי סיפורים, שיחות, הוראות, וכל חיינו נסבו סביב הרבי. תמיד חלמתי לזכות ולראות את הרבי. החלום שלי התגשם בשנת תשל"ב (1972) כשהייתי בת תשע עשרה. אז באתי בקשורי השידוכים עם בעלי יוסף שיחי'. שנינו  רצינו מאד לקבל את ברכת הרבי לקראת הנישואין, היות ולבעלי לא התאפשר לנסוע, הוחלט שאני אטוס לרבי. אומנם הייתי אז עדיין תלמידת סמינר, אך יחד עם כך עבדתי כמורה, חסכתי מעט כסף והוריי השלימו את החסר. לקראת י"א בניסן טסתי לרבי. אי אפשר לתאר את ההתרגשות שלי לפני הטיסה. ההכנות הרוחניות לפני הטיסה היו רבות. הרביתי ללמוד חסידות, הקפדתי על לימוד חת"ת, יצאתי ל"מבצעים" ועוד.

הגעתי לארצות הברית בי"א ניסן, ובערב נערכה התוועדות גדולה לרגל יום ההולדת השבעים  של הרבי. במהלך ההתוועדות ביקש הרבי שיתנו לו במתנה שבעים ואחת מוסדות חב"ד חדשים, ומאז התחילו להקים בתי חב"ד ברחבי העולם. בכל שנה נהגו לחבר שיר מיוחד לכבוד יום הולדתו של הרבי. באותה שנה שרו את הניגון החדש "בך בטחו" וניגון נוסף "כמופת הייתי לרבים". כל פעם שאני שומעת ניגון זה אני נזכרת בהתוועדות המרוממת הראשונה בה נכחתי.

במהלך חג הפסח השתתפתי בהתוועדויות נוספות. שיא הביקור היה בכ"ג ניסן, יום שישי אחר הצהרים, זכיתי להיכנס לחדרו של הרבי ליחידות בפעם הראשונה. ההתרגשות הייתה רבה – הנה החלום שלי הולך להתגשם ואני זוכה להיכנס לרב"י – ראש בני ישראל, צדיק יסוד עולם, נשיא דורנו.

כשנכנסתי ברכתי ברכת שהחיינו והגשתי לרבי פתק עם שאלות ובקשה לברכות. הרבי עיין בפתק והחל לענות על שאלותיי. הרבי ברך אותי לקראת הנישואין ונתן לי הוראה לגור בכפר חב"ד גם לאחר החתונה. לסיום הושיט לי הרבי סידור ואמר שנותן לי מתנה – סידור, שאתפלל בו והתפילות תתקבלנה. הסידור הזה מאד יקר לי, ובכל הזדמנות אני מתפללת בו ואומרת ממנו תהילים. בכל שלב בחיים בו אני זקוקה או שהייתי זקוקה לברכה מיוחדת, לפני כל לידה שילדתי, הרביתי להתפלל בו ולבקש, ולאחר מכן כשהילדים גדלו ונישאו התפללתי ובקשתי גם עבורם. עד היום הסידור מלווה אותי תמיד,  ומידי יום אני אומרת הרבה פרקי תהילים מתוך הסידור היקר לי מכל.