מאגר סיפורי מורשת

השנה היא 1946, שנתיים לפני קום המדינה. אני כילד גר עם אימא ושלוש אחיות בשכונת ימין משה בירושלים, בצמוד לטחנת הקמח המפורסמת שהקים משה מונטיפיורי לפני כ-150 שנה. אבא שמעון זה מקרוב חזר מאיטליה לאחר שירות של כ-6 שנים בחיל ההובלה של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. המצב הכלכלי לא היה קל. נטל פרנסת המשפחה וגידול הילדים היה מוטל בעיקר על אימא שעבדה אז כפקידה בוועד הלאומי של הסוכנות היהודית. כחלק מההתמודדות עם המצב הכלכלי אימא השתדלה לחנך אותנו, הילדים, לנהוג בחיסכון בהוצאות ולא לנהוג בפזרנות. בגלל המצב הכלכלי, הוחלט לשלוח אותי ללמוד בפנימייה בכפר הילדים מאיר שפיה שליד זכרון יעקב.

החיים בכפר הילדים היו שונים לחלוטין מהחיים בירושלים. יום רגיל כלל ארבע שעות לימודים וארבע שעות עבודה. הלימודים היו דומים לתוכניות הרגילות בארץ באותה תקופה. יחד עם זאת היה דגש מיוחד על לימודי מוזיקה, תיאטרון ואמנויות. ארבע השעות אותן הקדשנו לעבודה, מטרתן הייתה להכשיר את הילדים לחיי עבודה ויצירה. במשך תקופה של ארבע שנים יצא לי לעבוד בענפים שונים כגון: רפת, לול, פלחה (גידולים חקלאיים), כרם ענבים, מאפייה, מכבסה ועוד. השהות בכפר הילדים אילצה אותנו להתמודד עם בעיות ומצבים שונים כאשר ההורים לא נמצאים לצידנו כדי לעזור ולתמוך.

בכפר הילדים היו שתי קבוצות: הקבוצה הראשונה הייתה כולה ילדים וילדות שנולדו בישראל (׳צברים׳) והגיעו ממקומות שונים כולל תל אביב, חיפה, בנימינה, פתח תקווה ועוד. זו הייתה בשבילי הזדמנות להכיר ולהתיידד עם ילדים ממקומות שונים ורקע מגוון. הקבוצה השנייה כללה ילדים וילדות שהגיעו מחו"ל, בעיקר מאירופה, במהלך ולאחר מלחמת העולם השנייה. שהיתי בכפר הילדים כארבע שנים: 1946-1950. כאמור, משפחתי נשארה בירושלים והיינו בעיקר בקשר מכתבים, דבר שהיה מקובל מאוד בתקופה ההיא. אחת לשנה הייתה לנו אפשרות לנסוע הביתה ולהיות עם המשפחה. בשנת 1947 עם הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, החלו התקפות הערבים על היישוב היהודי. זמן קצר לאחר מכן הוטל מצור על העיר ירושלים והקשר ביני לבין המשפחה למעשה נותק. זו הייתה תקופה לא קלה מפני שמכתבים וחבילות שנשלחו אלי לא הגיעו. גם מכתבים שלי לא הגיעו לירושלים. השימוש בטלפון היה מוגבל ביותר. כמובן שאז לא היו טלפונים סלולריים, האינטרנט גם הוא לא היה קיים וכן כל האמצעים הטכנולוגיים שאנחנו מכירים היום. הייתה תחושה של ניתוק ובידוד שהשפיעה לרעה על מצב הרוח שלי.

אני ומשפחתי

חוויה מיוחדת הזכורה לי קשורה למלחמת העצמאות. הכפר שלנו שימש כבסיס יציאה ליחידות הלוחמות של צה"ל (שהיה אז ממש בראשית דרכו), לכיבוש מספר כפרים ערבים מצפון לנו, שהיו על ציר התנועה הראשי בין תל אביב לחיפה. תושבי הכפרים היו יורים על כלי רכב יהודיים שניסו לנוע על הציר הזה. היחידות הלוחמות היו נוהגות להתכנס בחורשת ארנים בפאתי הכפר. אנו הילדים היינו יוצאים מחדרי המגורים בעיקר בשעות הערב המאוחרות והלילה בכוונה להתקרב ככל האפשר לחיילים ולראות כיצד הם היו מנקים את כלי הנשק, מקבלים תחמושת והוראות מהמפקדים ונערכים לצאת לקרב. כתוצאה מהקרבות, מספר כפרים נכבשו והדרך בין חיפה לתל אביב נעשתה לבטוחה הרבה יותר.

ליד הכפר היה נחל שנקרא דיפלה. בימות החורף לאחר הגשמים, היה הנחל מתמלא מים שזרמו בשצף קצף לכיוון הים. פעם אחת ביום חורף גשום וסוער החלטנו, מספר ילדים על דעת עצמנו, ללכת ולשחות בנחל. לקחנו בגדי ים ומגבות והגענו למקום המפגש. התכנית הייתה להיכנס למים, שהיו מאוד קרים, ולשחות עם כיוון הזרם. כאמור, הזרם היה חזק מאוד. לא היינו מודעים עד כמה המעשה שעשינו היה מסוכן. סיימנו את השחייה בשלום, התנגבנו, התלבשנו וחזרנו לכפר. ראינו את עצמנו כגיבורים והיינו בטוחים שאיש מהמדריכים והמורים לא ידעו מכך. בארוחת הערב, התכנסו כרגיל מאות חניכים בחדר האוכל המרווח והמטופח. באולם זה היינו אוכלים שלוש ארוחות טובות ומלאות מדי יום. והנה, לפתע, יוסף ד, מנהל הכפר, ביקש את רשות הדיבור. כולנו היינו מופתעים. ואז פתח ואמר: "קבוצת ילדים עשתה היום דבר שלא יעשה. ביום חורף גשום וסוער, ללא קבלת רשות וללא ליווי של מבוגר, יצאו לשחות בנחל הדיפלה. הנחל היה שוצף וזועף. בדרך נס כולם חזרו בשלום. בהחלט ייתכן כי אחד הילדים או יותר היו עלולים לסיים את חייהם בנחל." יוסף נשם נשימה עמוקה ואז פתח שוב בקול חזק ורועם: "תגידו לי אתם, ההורים שלכם שולחים אתכם למוסד הזה והם מצפים מאיתנו שנשמור עליכם מכל משמר. מה הייתי אומר להם אם חס וחלילה היה קורה אסון ואחד הילדים היה טובע למוות?! האם אתם יודעים איזה אחריות עצומה מוטלת עלינו, המורים, המנהלים והמדריכים לשמור עליכם ועל בריאותכם מכל משמר?! הפעולה שנעשתה היום הייתה מסוכנת וחסרת כל אחריות! אני מודיע כי כל ילד או ילדה שיעיזו לעשות מעשה כזה בעתיד, מקומם לא יהיה בכפר!" באולם שררה דממה וכל היושבים היו המומים וממש נדבקו לכיסאות. המנהל יוסף שלא הזכיר את שמות הילדים החל לצאת מחדר האוכל בצעדים מהירים. אנו, הקבוצה הקטנה שגרמה לכל הסערה, קלטנו עד כמה המעשה שעשינו היה חמור ומסוכן.

אני עם חבריי הטובים אורי ועקיבא

הייתי בשפיה מכיתה ה' עד ח'. זו הייתה תקופה יפה עם הרבה חוויות וזכרונות נעימים. קשרי חברות הדוקים עם חלק מהילדים נמשכים עד היום הזה. לסיום אזכיר כי בהיותי בכיתה ו', נערכה תחרות כתיבת חיבורים על נושא "החיסכון". התחרות כללה את בתי הספר בזכרון יעקב, בנימינה, גבעת עדה, בת שלמה ומאיר שפיה. יוזם התחרות היה בנק הלוואה וחיסכון בזכרון יעקב. בתחרות לקחו חלק הרבה ילדים. אני כתבתי חיבור שהיה מבוסס בחלקו על ילדותי בירושלים, מצבנו הכלכלי והערך שאימא ניסתה להעביר לנו שצריך להיזהר בהוצאות ולחסוך ל"יום גשום". וראה זה פלא – כעבור מספר חודשים, בטקס חגיגי עם כל ילדי בית הספר, נקראתי לפתע לבמה. מנהל בית הספר הכריז כי החיבור שלי הצטיין וזכיתי בפרס. הפרס היה ספרו של דוקטור י. פאפוריש "הישובים בארץ ישראל". הזכיה והאירוע נתנו לי סיפוק רב. מאז עברו כבר שבעים שנה. אני שומר על הספר עד היום הזה.

הזוית האישית

סבא יגאל: מאוד נהניתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי עם הנכד הצעיר ביותר שלי, טומי זילברשץ. זאת הייתה הזדמנות מיוחדת לשתף אותו בכמה מחוויות הנעורים שלי שהיו לפני כ-70 שנה. אני מאוד מקווה שהערכים המיוחדים שבאים לביטוי בסיפור שכתבנו כגון: חינוך לעצמאות, חינוך לחיי עבודה, הקמת מדינת ישראל, הקפדה על שמירת כללים במסגרת חברתית, התנהלות כלכלית נכונה, שאיפה להצטיינות בכל אשר אתה בוחר לעשות, ייטמעו. אני רוצה לאחל לטומי שישתדל לקלוט את המסרים שיש בסיפור ועד כמה שאפשר ליישם אותם בדרכיו בעתיד.

הנכד טומי: מאוד נהניתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי שנתנה לי הזדמנות לבלות יותר עם סבי ולדעת עוד על התקופה שהוא היה בגיל שאני היום. הזמן שבילינו פה ביחד היה לי מאוד יקר ונעים, אני מקווה ואני אשתדל ליישם מהסיפור ערכים מיוחדים וחשובים. נהניתי באופן מיוחד מהסיור בבית התפוצות שהוסיף לי הרבה ידע על העם היהודי גם בתקופה המתייחסת לסיפור שלנו. אני מאחל לסבי בריאות טובה, ושימשיך להיות פעיל בתחומים המגוונים שהוא עסוק בהם, באופן מיוחד בהתנדבות לקהילה.

סבא יגאל ונכדו טומי במהלך העבודה המשותפת