מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

כפר אוריאל – כפר העיוורים בגדרה

סוניה והנכדה עלמה
סוניה בצעירותה
מזגרב לארץ ישראל

שמי סוניה קודמן נולדתי בשנת 1941 לבית משפחת נוימן, בזגרב שבקרואטיה. בגיל שש עליתי לארץ.

נולדתי בתקופת המלחמה בזגרב, ובסוף המלחמה עברנו מזגרב והסתתרנו עם ניירות מזוייפים. לא היה אוכל, אכלתי כתינוקת מרק קימל כי לא היה אוכל. היה מאוד קשה  כי אמי נשארה לבדה עם 4 ילדים קטנים, כשאני הכי קטנה, התינוקת.

אחרי המלחמה עברנו לעיירה שמוצא המשפחה שלי משם, דרוובר ועברנו לגור שם. אבי ניהל שם את המלון שהמשפחה השאירה.

זכור לי פעם כשהייתי בכתה א' וכל הילדים הלכו לכנסיה ביום ראשון, ואני הלכתי איתם. כשחזרתי אמי נתנה לי מכות וזה כאב לי, היא אמרה שאני לא צריכה ללכת לכנסיה כי זה מקום של נוצרים. בבית הספר הכללי, הילדים היו הולכים פעם בשבוע לכנסיה, ואני לא הבנתי בכלל שאני שונה מהם.

פעם, אני זוכרת, שלא נתנו לי לצאת מהבית כי לא היו לי נעליים… אחר כך הגיעו הקומוניסטים לקחו את מה שנשאר ואנחנו עלינו לארץ.

תמונה 1
סוניה ואחיינית שלה

הגענו למעברת רעננה בשנת 1949, ירד שלג במעברה. ברעננה. נשארנו במעברה כמה חודשים ומשם עברנו לגדרה לכפר אוריאל – כפר העיוורים. העולים השתכנו בצריפים עם פשפשים, את הצריפים עצמם הביאו מהבריטים, הצבא הבריטי, כשעזבו אותם. מהחיים בכפר העיוורים, אני זוכרת אנשים שהולכים עם מקלות, המון תימנים שעושים חתונות ומתופפים על פחים שעושים הרבה רעש. התימנים לא התחברו עם שאר יושיב המקום, הם שמרו על הייחודיות שלהם.

אבי תפר מזרונים מקש, היו כאלה שעשו מטאטאים, מברשות, הג'וינט היהודי העסיק אותם. יום יום הלכו לעבודה וכך גם אבי, שהתעוור במלחמה. ד"ר הגל, מנהל הכפר, היה שכן שלנו. ודודה של דליה לביא (שחקנית מפורסמת) גרה בשכנות אליו. אני זוכרת שדליה הייתה מגיעה בקיץ לבקר את הדודה שלה.

הייתה מכולת קטנה בכפר, והיינו הולכים לבי"ס "פינס" ברגל, מרחק גדול מאוד. היו לנו 2 דונם. בשטח מקדימה, אמי עשתה גינת פרחים ומאחור הייתה גינת ירק ועצי פרי: בננה, תותים. הייתי מטפסת על עץ התות גבוה, היו לנו גם כלבים. אמא שלי גידלה פטרוזיליה וסלרי והיתה שולחת  אותי לירקן למכור לו את הירקות. הירקן לא היה חביב עליי במיוחד… אני זוכרת שהיינו אוספים עשבים מהשדה כדי להביא לעזים. בכלל, היו אז שדות של כלניות, רקפות, צבעונים ואלו היום הכל בתים בגדרה.

גרנו בסוף העולם שמאלה…

הייתה אפליה בקרב התושבים. קודם כל היו הביל"ויים שהיו להם בתים עם משקים גדולים ואנחנו העולים היינו בצריפים. כשבנו בתים גם אנחנו עברנו לבית משלנו. בגלל שהייתי תלמידה שאהבה לקרוא, קיבלתי סטפנדיה, מילגה ללימודים. היו רק שלושה ילדים בשכבתי שקיבלו סטפנדיה, וזה איפשר ללמוד אחרי כתה ח'. הבי"ס היה ממלכתי אמנם, אבל גם הג'וינט עזר וגם מהכפר עזרו לתלמידים שהיו צריכים עזרה כלכלית.

היתה לי דודה בנהלל, חנה מייזל, שהיתה ממיסדי בית הספר לחקלאים שם. אבא שלי אמר שאחותו תופרת וכדאי שגם אני אלמד תפירה אבל אמא שלי עמדה על זה שאלמד. ולכן נשלחתי לתיכון נהלל וגרתי בפנימיה שם. נהלל זו חוויה בפני עצמה. באו לשם ילדים מיסוד המעלה, ראש פינה, גדרה ומהדרום. ילדים שחשוב היה להם ללמוד , כי זה לא פשוט לעזוב את הבית בגיל 14 וללכת לחיות בלי הורים, אבל אני רציתי להיות צברית ולכן לא היססתי לעזוב לפנימית נהלל.

תמונה 2

גידלתי בנהלל עופות ועבדתי בגן ירק, שם גם הכרתי את בעלי ומגיל 15 אנחנו ביחד.

מאוחר יותר הייתי מורה חיילת במעלות. גרנו 3 בנות חיילות בחדר ואז התחתנתי ועברנו לגור בשבי ציון. אח"כ עברנו לנהריה וגרנו שם 45 שנה. בעלי עבד בטכניון ואני לימדתי בבי"ס "אוסישקין", לפני 3 שנים עברנו לזכרון בעקבות הבת והנכדה שלנו.

תמונה 3

הזוית האישית

סוניה והנכדה עלמה השתתפו במיזם תיעוד שבעים סיפורים שהתקיים בבית ספר ניל"י, בזכרון יעקב , לכבוד שבעים שנה למדינה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

סטיפנדיה
מילגת לימודים שקבלו תלמידים מצטיינים בבתי הספר.

ציטוטים

”פעם שבוע הילדים הלכו לכנסיה, לא הרגשתי שונה מהם“

הקשר הרב דורי