מאגר סיפורי מורשת

תחנות חייה של סבתא

אחד הכלים השימושיים במטבח שלי, הם זוג כפות שירשתי ממטבחה של אמי. בכל תבשיל שאני מכינה מחביתה ועד טיגון חצילים, הכפות תמיד בידי ואני לא אוהבת להיעזר בכפות טיגון חדישות. לא פעם במהלך הבישול, עולים בי זיכרונות מהמטבח של אמא שלי. אמי לא היתה בשלנית מצטיינת והמאכלים שהיא הכינה חזרו על עצמם (לא היו מגוונים) ובדרך כלל היו מאכלים מסורתיים, שלמדה מאימה, שהיא סבתא שלי.

במטבח של סבתא לא היו תבלינים פרט למלח. לפלא בעיני איך המאכלים היו טעימים בעיני ובעיני אחי. מכולם אהבתי את הבשר הצלוי שהתבשל שעות ארוכות על להבת הגז הקטנה והפיץ את ריח ניחוחו בכל הבית ואת – "הכדורים שעושים רעש" | קרוקטים. עד היום, זוכרים הנכדים את הבשר של סבתא יעל ומכריזים "אין כמו הבשר של סבתא". "הכדורים שעושים רעש" או קרוקטים, הם למעשה כדורי תפוחי אדמה מעוכים בתוספת ביצה, קמח וקמצוץ מלח. את הכדורים היו מניחים/זורקים לשמן הרותח.

אני לא זכיתי להכיר את סבא וסבתא שלי (הורי אמי), שנספו בשואה. הוריי עלו מגרמניה בשנת 1936, אחרי עליית הנאצים לשלטון וטרם פרוץ המלחמה ובעקבותיהם עלו סבא וסבתא שלי ברגע האחרון לפני פרוץ המלחמה. אמא ואבא הם התיישבו עם קבוצת חברים בקיבוץ קריית ענבים ושניהם היו רפתנים, שם אני נולדתי. קדמו להוריי דורות רבים בגרמניה. הורי אמי נספו בשואה, אבל שורשיה נעוצים בעבר. למשפחת אבי, בודנהיימר, יש שורשים מתקופת רש"י ועד ימינו, ואילן היוחסין שלה מצוי בספר המשפחה. סבי נפטר בהיותי ילדה, וסבתי האריכה ימים, וזכתה לראות את נכדיה ונינה.

בקיבוץ קריית ענבים אני נולדתי בשנת 1940 וגדלתי בבית ילדים הקיבוצי. כשהייתי בת שלוש, עברנו לגור בשכ' בורוכוב, בגבעתיים. גרנו בצריף בחצר של משפחה, על גבעת כורכר. החצר היתה מלאה פרחי בר. עד מהרה, נולד אחי אריה (בודה). כאחות בכורה טפלתי בו שעות רבות וכשגדל שחקנו בחצר רחבת הידיים ההורים עבדו שעות רבות ברפת שהיתה לנו, כמובן שהרבינו לשחק ברפת על ערמות החציר ובעיקר לחפש בוטנים שהסתתרו בהן. המשחקים שלנו היו עם ילדי הרחוב בגילים שונים: נהגנו לשחק מחבואים, תופסת וטיפסנו על העצים בחצרות.

בכ"ט בנובמבר, יום ההחלטה על הקמת מדינה יהודית באו"ם, שמעתי עם הוריי מהרדיו של השכנים, שכן עדיין לא היה רדיו בבית. מיד לאחר ההכרזה, פרצה מלחמת השחרור. למרות שגרנו במרכז הארץ הרגשנו את המלחמה לא פעם. כדורים נורו ממטוס מצרי ומצאו את הדרך אל דלת הצריף שלנו, כשאחי ואני מסתתרים מתחת למיטה. בבוקר אחת השבתות נאלצנו להסתתר מתחת למוביל מים ברחוב, כאשר מטוס מצרי התכוון להפציץ את המטה הכללי שהיה ברמת גן, מרחק קצר מביתנו. בסניף הנוער העובד שגבל בביתנו היה מקלט שאליו הגיעו כל תושבי הרחוב, ילדים ומבוגרים.

לי כילדה זכורות השעות הטובות בהן שיחקנו, החלפנו בולים והתגאינו באוסף תרמילי הכדורים שנהגנו לאסוף באותם ימים. שנים רבות שמרתי על המפה שרקמתי בשעות הארוכות ששהינו במקלט.

בהיותי בכיתה ד', הצטרפתי עם כל חבריי לתנועת הנוער העובד הפעילויות השונות התקיימו בסניף שכאמור היה סמוך מאוד לביתי. החיים החברתיים בשעות שבילינו בתנועה היו משמעותיים ביותר לגביי, והמקום היה כבית שני לי.

בשנת 1952, עברנו לרמת חן, שכונה חדשה ברמת גן. היום זו שכונת יוקרה, אבל כשעברנו לשם היה כל השטח חול ושממה, עם דרכי עפר וללא כבישים.  גרנו ברמת חן, אבל מרכז חיי נשאר בגבעתיים: סיימתי את כיתה ח' בבית ספר ברוכוב, המשכתי בתיכון קלעי בגבעתיים וכמובן בנוער העובד.

בכיתה י"א עברתי לסמינר לגננות על שם שיין בגבעת השלושה. ברמת חן היתה לנו חצר יפה ואבא שלי הקים גינה לתפארת: פרחים, עצי פרי ובריכת דגי נוי.

בשנת 1954, נאסר לגדל פרות בערים, והוריי מכרו את הפרות והפכו למחלקי חלב. באותם ימים חולק החלב בבקבוקים שהונחו לפני דלתות הבתים. היתה זו עבודה מפרכת: אבא היה מגיע לעגלת החלב באופנוע ומטפס במדרגות הבתים. בערבי שבתות וחגים התגייסנו אחי ואני לעזור לאבא בחלוקה.

בכיתה י"ב, התארגנה קבוצתנו בנוער העובד יחד עם קבוצות מסניפים אחרים, לגרעין נח"ל. בהיותי בסמינר הצטרפתי שנה מאוחר יותר, בהיותם בהכשרה בקיבוץ כפר רופין בעמק בית שאן. בשנת 1960, הגעתי עם הגרעין להשלמה של קיבוץ כפר החורש. התחלתי לעבוד כגננת, אבל הקיבוץ נזקק למורות בבית הספר המקומי, ולכן נשלחתי לשנת לימודים בסמינר בית ברל. עבדתי כמורה שנתיים, ואחריהן גויסתי להדרכת גרעין לכפר החורש.

במהלך עבודתי בתנועה הכרתי את חגי, בעלי לעתיד, ובשנת 1966, נישאנו והקמנו את ביתנו בקיבוץ נוה-איתן בעמק בית שאן. שם נולדו ילדינו: רון ב- 1970, נורית ב- 1972.

שנינו עסקנו בחינוך: חגי ניהל את התיכון האזורי ואני את היסודי.

בשנת 1977, עברה משפחתנו לכפר הנוער מאיר שפיה, חגי כמנהל ואני כמורה בבית הספר האזורי בכרם המהר"ל. היו אלה שנים קסומות לכל המשפחה: מאקלים קשה בעמק לגבעות הכרמל המיוערות, פרחים, שיחים, פטריות למאכל וטיולי שבתות עם פיקניקים בחיק הטבע.

גם הקרבה לים הוסיפה חוויות רבות וכל הקיץ בילינו בחוף דור.

למרות קסמן של גבעות הכרמל, החלטנו כאשר ילדנו התבגרו לעבור לבית יצחק. שם מצאו ילדינו חיי חברה מגוונים. חגי ניהל את רופין ואני התחלתי לחנך וללמד בבית הספר זה כל השנים חינכתי כיתות ה' – ו'.

בשלב מאוחר יותר, החליטו להקים ספרייה בית ספרית, אני השתלמתי הספרנות ובניתי את הספרייה צעד אחרי צעד. קיימתי שיעורים לכיתות בספריה וכמובן החלפתי ספרים לכל התלמידים. כאן בבית יצחק נולדו שני נכדיי ענבר ונטע.

כשאני מביטה לאחור על תחנת חיי הרבות, אני רואה כחוט מקשר את הזיקה לאדמה ולטבע. כך גדלתי, וכך ניסיתי להעביר לתלמידיי, לילדיי ולנכדיי.

הזוית האישית

ענבר: היה לי מאוד כיף להעביר זמן איכות עם סבתא שלי. למדתי המון דברים ואני מאחל שאמשיך לשמוע סיפורים על ילדותה ועל משפחתה של סבתי.

רחל: חשוב לי לומר לענבר שהשעות המשותפות בפרויקט זה גרמו לי התרגשות ושמחתי בהתעניינות שלו בהיסטוריה המשפחתית.