מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

כנפי נשרים

מיקה עם סבתא מזל
סבתא מזל וסבא זמן קצר לאחר העלייה מתימן
חיי הילדות בתימן, העלייה לארץ וההתיישבות

שמי מזל ערגי. נולדתי בתימן לפני כ- 72 שנה.

בשנת 1961 עליתי לארץ עם בעלי שלום (ששינה את שמו ליורם). התמקמנו ברחובות, במקום בו היו עולים רבים מתימן. כיום אני גרה במושב מאור מזה 44 שנים. בארץ ילדתי את שמונה ילדי והם דאגו לשמח אותי בנכדים מיוחדים. אשמח לשתף אתכם מעט מחיי הילדות שלי בתימן, בתהליך העלייה לארץ ובתרבות שספגתי שם, אשר חיברה אותי לאומנות שאני עוסקת בה עד כה.

תמונה 1
סבתא מזל ומיקה הנכדה בטיול

הילדות בתימן:

נולדתי ב"ג'וף" אשר בתימן (צפון מזרח תימן), אזור השוכן למרגלות ההרים. בשל היות הכפר מדולל מיהודים, החליטו הורי לעבור ל"ברט" (צפון תימן). גדלתי עם שלוש אחיות ואח, כאשר אני הקטנה מבין הבנות. בשנים הראשונות לחיי עוד כשלמדתי ללכת, נהניתי מחוויית האירוח של אימי, שהייתה מסעדנית בתפקידה.

אמא אירחה את כל העוברים והשבים אשר היו נכנסים מערב הסעודית לתימן, והם היו משאירים לה כשכר לעמלה תכשיטים, בגדים, בדים מיוחדים, כבשים ועוד. גדלתי בבית בן שלוש קומות העשוי מאדמה דחוסה וקש. קירות הבתים היו מאוירים באמצעות חרוץ הקיר ושימוש בקש צבוע ליצירת הקישוט. הקומה הראשונה הייתה מיועדת לצאן והבקר, הקומה השנייה הייתה פינת "האירוח", שכלל מטעמים מידיה של אימי ולינה, בקומה השלישית היו חדרי השינה ומרפסת גדולה, המשקיפה ליופי ההררי. אני אהבתי לישון במרפסת, באוויר הפתוח.

בהיותי בת שבע אימי נפטרה בפתאומיות, הצער היה גדול וכבד. אבי ואחיותיי לקחו את תפקיד האירוח, אך כשזה לא צלח אבי סגר את המסעדה והפרנסה העיקרית הייתה מהכנת כלי עבודה לחקלאות.

חודשיים לאחר פטירת אמי, אחי ניגש לאבי וסיפר לו כי הוא שומע קולות ובהם אמי קוראת לו להצטרף אליה. כבר באותו הערב נפטר אחי הקטן. ההתמודדות שלי מול המוות הפתאומי של אחי וההתייתמות מאמא גרמו לכך שהפכתי בוגרת באחת. כאחות הקטנה, היה לי קשר מיוחד עם אחי, כך שהילדות שלי עברה בין ההתחברות לאמא והאומנות שלימדה אותי, לבין משחקים עם אחי הקטן.

החיים בתימן היו חיים מלאי משמעות בעיניי, למדנו לחיות עם הערבים בשכנות מצוינת, בעלי אף אומץ וחונך ע"י אמא ערביה.

סיפור העלייה:

בשנת 1961 דווח לנו אודות העלייה לארץ, העלייה הייתה בין האחרונות של עולי תימן. הכל התרחש באופן מוצנע ביותר. היה איסור מוחלט שהשלטון ידע על המבצע, לכן, נאלצנו להסתיר את ההתרגשות. השארנו מאחור את עדרי הכבשים, את בית הקומות היפה שלנו, את השכנים המוסלמים שמאוד אהבנו, וגיסה אחת שבעלה סירב לעלות לארץ.

כאשר אנו נושאים עמנו חפצים מועטים, ובשקט מוחלט, יצאנו באישון לילה, עלינו על משאיות שהובלו אותנו ממש כמו עדר כבשים, אל היעד. הכאב הפיזי מהדרך המטלטלת היה קטן לעומת התמונה שנחקקה במוחי של "בריחה". ידענו שהמאמץ והקושי במעבר יביא אותנו אל הארץ המובטחת, לכן הכל הפך במהרה לתקווה אחת גדולה ואושר צרוב.

במשך חודש שלם עברנו מברט לצנעה. אבי, שהשתוקק להגיע לארץ הקודש, נפטר בדרך ונקבר בתימן. אבא היה דמות נערצת בעיני, טוב הלב, החיבוק והמילים החמות שתמיד אמר לי, יחסרו לי מאוד. כל זמן הטיסה חשבתי על אמא, אבא ואחי הקטן שהשארתי מאחור. כמה מצער שהם לא הצליחו להגיע למקום שהשתוקקו להגיע אליו, ארץ ישראל, ארץ הקודש.

כשהגענו לארץ עברנו באוטובוסים לזרנוגה אשר ברחובות, שם קיבלנו צריפים למגורים. הקליטה בארץ הייתה לא פשוטה, "הביחד" שגדלתי איתו סייע לי להמשיך לחיות ב"קומונה", סביב כל העולים החדשים. השפה והמנטליות הישראלית הייתה בתחילה בלתי נתפסת. אנו, שהגענו עם תלבושת מסורתית נאלצנו להתרגל לתרבות החדשה.

שנים רבות שלא רצינו להתנתק ממכנסי הבד והשמלה הרקומים. אט אט השלנו מעלינו את כל העבר והצטרפנו לסגנון העכשווי, התחברנו לישראליות שהביאה עמה גם את ההתנתקות החלקית מהדת שהייתה חלק מאיתנו בתימן. בעלי, שלא התחבר לדת ולמסורת התימנית, החליט לעזוב את האזור, ובכך עברנו להתגורר במושב מאור לטובת חקלאות, המקצוע שמאוד אהב.

תמונה 2
סבתא עונדת תכשיטים מתימן- עגילים ושרשרת ובתוכה גלויה

סיפורו של חפץ:

שמחתי על כך שהצלחתי ללמוד מאימי את תרבות האירוח, מה שכלל בתוכו עשיה שלמה של הכנת כלי הגשה, סלים, רבעה, מכמדה ותמונות מנצרים. עוד בהיותי קטנה, הצלחתי להבין את האומנות המיוחדת הזו של טוויה במחט עם קוף גדול, כאשר במקום חוט, אנו משתמשים בנצרים. האומנות בעיני הייתה מופלאה, אני זוכרת שתחילה הסתכלתי על אימי בהערצה, איך מחתיכות של נצרים פשוטים וסבלנות רבה, יוצא כלי כל כך יפה.

השילוב של החוטים שנצבעו בצבעים שונים יצרו תמונה מיוחדת ממש כמו בסריגה הכל פרי דמיונה של אימי, היא יצרה צורות מיוחדות בעבודת האומנות שלה. הניסיון הראשון שלי היה בגיל חמש לערך, מצוידת בנצרים ומחט עבה, התחלתי לנסות להכין משהו משלי, כאשר אני מלווה ע"י אימי. הצלחתי להכין משהו לא יותר מידי יפה, ובטח לא גדול. אני זוכרת את המחמאות של אמא שלי שהייתה גאה בי, כנראה שזה הספיק בשביל שארגיש שאני רוצה להמשיך ללמוד את האומנות הזו מה שנמשך עד עצם היום הזה.

תמונה 3
תמונה מנצרים- העתק של העבודה של אימי
תמונה 4
מכמדה -כלי הגשה משנת 73
תמונה 5
רבעה- כלי קיבול

 

תמונה 6
מיקה נושאת על ראשה את המכמדה

 

הזוית האישית

שרון אביב: אני שרון,  בתה של מזל ערגי העליתי על הכתוב את סיפורה האישי של אימי, שלצערי לא הייתה שותפה במפגשים הכיתתיים, אך שיתפה אותנו בסיפורה האישי. ראיתי את אימי מתרגשת מזיכרון העבר ומההתעניינות הרבה של מיקה הנכדה בהיסטוריה המשפחתית. שמחתי לקחת חלק במיזם ובתיעוד.

מיקה אביב: ריתק אותי במיוחד הסיפור על הילדות של סבתא. למרות שאני מאוד קרובה אליה, סבתא הצליחה להפתיע אותי כשתיארה בפני את הדרך בה היו בונים בתים בתימן, ועוד סיפורים אישיים שלא נכנסו לסיפור זה. התיעוד הסתיים, אך זה עשה לי חשק לחקור ולדעת עוד על ההיסטוריה המשפחתית.

מילון

רבעה
כלי קיבול בתימנית. היו משתמשים ברבעה לאחסון מזכרות או דברים קטנים (תמונה מעלה). בבית הורי בתימן כלים מעין אלו היו מונחים בחדר האירוח לקישוט המקום.

מכמדה
כלי הגשה. הכלי שימש אותנו בהגשת לחמים ופיתות לאורחים. בחינות היינו מקשטים את המכמדה בפרחים ונרות והיינו מלווים את הכלה לחתונתה.

ציטוטים

”"על כנפי נשרים"“

הקשר הרב דורי