מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רינה בטאט. המילה רינה פירושה שמחה, נקראתי כך על שם סבתי. נולדתי בבגדד שבעיראק. לאמי קראו ג'ורג'יה ולאבי יוסף מזרחי. היו לי ארבעה אחים גדולים ועוד שנים יותר צעירים. הגעתי לארץ ישראל בשנות החמישים בעלייה הגדולה. אחיי הגדולים עלו בעלייה בלתי לגאלית, בדרכים מאוד קשות. כשהגענו ארצה גרנו במחנה עולים סגור ומגודר הנמצא בעתלית.

עליה בלתי לגאלית

בבגדד שבעיראק הייתה אנטישמיות קשה. המחתרת הציונית שפעלה בבגדד דאגה להעלות את הבוגרים ארצה, בדרך לא דרך, לרוב עם מבריחים ערבים ששיחדו אותם בכסף רב, על מנת להבטיח את שלומם ובפרט את שלומן של הבנות. צריך היה להגיע לבשרה, מבשרה לטהרן, ומטהרן שלחו את הבנות דרך הים כדי להגיע לעתלית, כל זה ללא שום דבר, רק כמה פרטי לבוש. אחותי הגדולה הופנתה לקיבוץ מעוז חיים. אחותי התחתנה עם בחור מאותה עלייה. את כל זה לא ידענו מכיוון שהינו בבגדד. נשלחו תמונות דרך המחתרת (אבל לא היה כתוב שם כלום, כי אם היו מגלים את המכתב כל המשפחה "אכלה אותה", כמו שאומרים). התמונות הראו את אחותי עם בן הזוג יחד עם אחותי השנייה, שגם היא נישאה. כאשר הגענו לארץ תהינו מי הגברים הזרים האלה.

בילדותי בבגדד בשנת 1944 התלויתי עם אמי לשוק. לפתע עקף אותנו מוסלמי עם שק יוטה ענקי של תפוחי אדמה ועם הזווית של השק שפשף לי את האף וגרם לי לשטף דם ענק מהאף. מאז ועד היום כשאני בצינונים חזקים שטפי הדם חוזרים. בשנת 1948 נודע לנו דרך המחתרת הציונית שבקרוב יכריזו על קום מדינת ישראל. בבגדד היה לנו בית עם מרתף מאוד גדול. במרתף היה רדיו ושם הקבוצה הציונית הייתה מתאמנת בנשקים שהיו מוסתרים. היינו יורדים למרתף בשקט ובדקנו אם אכן הכריזו על קום המדינה. פתחנו את הרדיו ושמענו את בן גוריון מכריז על הקמת המדינה. ההתרגשות הייתה רבה. כשהייתי בת 3, בגדד הייתה אנטישמית. היטלר עלה לשלטון ורצה לחסל את כל היהודים, גם בבגדד. השכן שלנו היה בן אדם בכיר בשלטון בעיראק והוא דאג מאוד למשפחתנו. יום אחד הוא אמר: "הלילה הולכים להרוג את כל היהודים בבגדד". הוא הציע שנבוא אליו הביתה, אבל אבא התעקש ואמר אם נמות, נמות בבית שלנו. לבסוף נשארנו בבית. שכננו הנחמד עמד בפתח הדלת שלנו כשהחיילים הנאצים באו, הוא אמר שבבית הזה אין יהודים, וכך ניצלנו. אני ממש זוכרת שאחר כך בדקנו אם עוד יהודים נצלו, ואפילו חברתי הטובה לא שרדה. אבא ואימא הבינו שהגיע הזמן לעלות ארצה.

סיפור העלייה

בשנת 1950 היה אוקטובר והיה קר מאוד מאוד בעיראק.  בשדה התעופה, כשירדנו מהמטוס, לקחו אותנו הצידה והתחילו לרסס אותנו ב D.D.T –  שזו אבקה מאוד מאוד מסריחה שריססו כדי שלא נביא מחלות ארצה. חומר זה גרם לתופעות לוואי קשות. אמי ואבי סרבו שירססו אותם, אני נסוגתי ובכיתי בכי היסטרי ובכל זאת תפסו אותי ואת הוריי, לא הייתה ברירה זה היה חובה. לבשנו לבוש חורפי, הכניסו את הצינורית לשרוול וריססו אותנו באל כורחנו. זו הייתה טראומה בלתי נשכחת.

פינו אותנו משדה התעופה לעתלית בטנדר פתוח, כאשר אנחנו עומדים כמו שמובילים חיות. בעתלית חילקו לנו אוהלים צבאיים דו משפחתיים ועזרו לגברים להעמיד את האוהלים. היו רוחות מאוד חזקות בעתלית כי עתלית היא מול הים. בערב הראשון שישנו בתוך האוהל, עקב הרוחות החזקות האוהל התמוטט עלינו. תמיד היה צוות שעזר להעמיד את האוהל בשנית. הביאו לנו בעתלית מיטות צבאיות דמויות אלונקה עם מזרן קש ללא סדינים וללא כרית, עם שמיכות צבאיות שהם דוקרות במיוחד, כי זה צמר אמיתי. מזון קיבלנו שלוש ארוחות ביום. כשהיינו צריכים להגיע לנקודת חלוקת המזון, אימא ואבא הלכו והביאו לחמשתנו אוכל, מפני שאני נשארתי לשמור על שני אחיי הקטנים באוהל שהיה סגור, כי הייתה שמועה שחוטפים ילדים.

ביום בהיר אחד מישהו הגיע וחיפש את משפחתי. בפיו הייתה הודעה שבן יצחק, חייל בצבא סדיר, מחכה להוריו בשער. אבא מתוך בלבול וגעגועים נעל נעל אחת של אימא ונעל אחת שלו ורץ לשער. השוער לא נתן לאחי להיכנס למחנה וזה היה מחזה קורע לב, כי שנתיים וחצי לא ראינו אותו. השוער לא יכל לעמוד במחזה ולחש לאבא שלי שהוא יסובב את הראש לצד השני, כאילו לא ראה שהכניסו את אחי למחנה. אחי נכנס ונשאר איתנו 24 שעות ולאחר מכן לא רק אנחנו היינו גאים בחייל, אלא כל המחנה. ממחנה עתלית העבירו אותנו למחנה מעבר בתלפיות. היו שם רק פחונים ללא שירותים, ללא מים וללא חשמל. הייתה שם יציקת בטון וכמה פיסות עץ מסביב. שירותים היו בחוץ, מים היינו צריכים לסחוב בדליים וללכת ברגל. כדי לקבל מפתח לשיכון עולים חייבו את אבא לשלם עבור המים במשך שנים.

במעברות הקימו בתי ספר מאולתרים לפי רמות ידע, ללא כל יחוס לגיל. לדוגמא: אני הייתי בת תשע והכניסו איתי מישהי לכיתה שהייתה בת עשרים ושמונה. לאחר ששילבו אותי בכיתה א' התקוממתי וחזרתי לפחון כי שעמם לי. בבגדד מכיתה א' לימדו 3 שפות: ערבית, אנגלית ועברית, מאחר שזה היה בית ספר יהודי ברמה גבוהה. העבירו אותי בית ספר כי לא רציתי ללמוד בכיתה א'. התייחסותי הייתה שונה לגמרי ועברתי לכיתה ד' בבית ספר חדש לגמרי. בארצנו באותה תקופה היה צנע. צנע פירושו שנתנו לראשי משפחות פנקס עם תלושי מזון לפי מספר הנפשות, על מנת לקבל בהקצבה מזון בסיסי. ביום הולדתי ה-12 (גיל המצוות) אמי חזרה שמחה ומאושרת. אמי סיפרה לי מה הסיבה לשמחה ולכך שחיבקה אותי ונישקה אותי, מאחר וקיבלה מנה נוספת של מזון – מפני שזו הייתה בת המצווה שלי.

עקב העלייה הגדולה, משרד החינוך החליט לפתוח בתי ספר בערב. רצו לעודד את בני הנוער לעבוד ביום וללמוד בלילה. זה אומר שאני יצאתי בבוקר בשעה 7:00 לעבודה, חזרתי אחרי שעה 18:30, הלכתי לבית ספר ערב וחזרתי ממנו ב 23:00.  לאחר מכן הקימו סניף קטן וקראו לו 'תנועת הנוער העובד והלומד'. שם הכרתי את משה בעלי ז"ל. בשנת 1956 הייתה מלחמת קדש. אחי היה מגויס וגם החבר שלי, שאחר כך נהיה בעלי ז"ל. בעלי היה בצבא סדיר והיה מעבר לקו. הם הגיעו עד לאיסמעיליה שבמצרים ולא היה טלפונים. הייתי במתח מאוד גבוה כי גם מאחי לא שמעתי. ירדתי בחשכה לחברה כי רק לה היה חשמל ורציתי לשמוע מה קורה מחוץ לגבולות. החדשות לא היו מרנינות. בשנת 1958 משה ז"ל ואני נישאנו וגרנו בבית מאוד קטן. נולדו לנו שלושה בנים ובת אחת. הבן הבכור שירת בסיירת מטכ"ל והגיע לדרגת תת אלוף. השני שירת ביחידת 206 שזה חיל המודיעין. הוא היה חייל מצטיין וקיבל את 'אות הנשיא'. שני האחרים שירתו בחיל קרבי ואני גאה בהם.

הזוית האישית

רינה בטאט השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי גלי דינור ונווה בז'רנו. התכנית נערכה בבית הספר עין הרים בעין כרם, התשע"ט.