מאגר סיפורי מורשת

אנו באנו ארצה

שמי רינה משולם לבית ברדה. נולדתי בטריפולי אשר בלוב ב-4.10.1939 חודש ו-4 ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה.עליתי לארץ ישראל ב-13.2.1950 ט' באדר תש"י יחד עם אמי ואחותי.

ההפלגה באנייה

את ההפלגה באנייה אני זוכרת, היא נחקקה היטב בזיכרוני ועוברת במוחי כמו סרט אימה.אכן זה היה סיוט אמיתי וסופו…הוד והדר!

ברגע בו התחילה ההפלגה, התווסף על כל זה רעש המנועים. האנייה מטלטלת, סחרחורת, הקאות, ריח חמוץ באוויר. בכי קורע לב של קטנים אשר הרגישו רע וההורים לא יכלו לקום לטפל בהם, כי מצבם לא היה טוב משל הקטנים. הרגשה של חוסר אונים מבלי יכולת לקום אפילו לצרכים.

לילה, עייפות נוראית, מי מחפש אוכל? מנסים להירדם, מצליחים, פתאום צרחות נוראיות, הזקן מהקומה השלישית מקיא על שתי הקומות מתחתיו.

אחרים צועקים "שקט, רוצים לישון" וכך מתעוררים עוד אנשים שמצטרפים למקהלה. מנסים להירדם, נחירות מכל פינה, בכי תינוקות. רעבים, למרות הכול, אוכלים מהצידה אותה הבאנו אתנו מהבית כמו ביציאת מצרים, אבל לנו לא נבקע הים אנחנו מטלטלים באנייה בלב ים והאוכל לא מספיק להיכנס לקיבתנו ישר בחילות והקאות.

ביום השלישי להפלגה אמי התאוששה קצת. היא קמה מעל הקרשים והכינה לנו מקרונים חריפים. הכריחה אותי ואת אחותי לאכול, אכלנו והתחלנו להתאושש, או להתרגל להפלגה ולהתגבר על מחלת הים. גם הסחרחורת פסקה. היה לילה תרדמה נפלה עלינו ונרדמנו. כך עברו 4 ימי הפלגה והאנייה עצרה.

ביום החמישי, בעלות השחר, המולה רבה נשמעה, לפתע פתאום אנשים דלגו אחד על השני מדרגש לדרגש. זקן צנום מעד ונפל חיש התגלגל תפס ברגל חברו והתרומם, זקן אחר עם בקבוק עראק של בוקר התנדנד וקלל, קטנים כמעט נמחצו, כולם דחפו, רחפו, רצו, צחקו, בכו, צעקו "יהודים הגענו לארץ ישראל"! נשמעה שירה אדירה וצהלולים, מחיאות כפיים, דרבוקות.

ומסביב המון רב, גברים נשים וילדים חיוורי פנים, ריחם חמוץ; אחרים אדומי עיניים וריח חריף של עראק נודף מהם "ומבשם" את הסובבים. נשים כבדות אחוריים תוצאות זלילת קוסקוס, מקרונים, עסידה, קוקלה , פסטיל, ספרה ועוד כהנה וכהנה, מנסות לשווא לפלס דרך, זקן כבד ראייה הניף מקלו מסביב כדי לנסות ולהגיע למעקה הסיפון, האנשים מלפניו התכופפו וקרן אור בודדת חזרה מהחוף וחדרה אל תוך עיניו; ואולי מראה גן עדן זרח לתוכו.

גם אמי אחותי ואני עלינו לסיפון. כאן היה אחד הרגעים המרתקים בחיים, בהם נעתקת הנשימה. המראה אשר נגלה לעיניי היה זוהר חד פעמי ולעולם לא יחזור, הוד והדר של שערי ארץ ישראל "מדינה שלנו".

השמחה אשר פרצה מהקהל, אשר רק לפני שעות ספורות היה שרוע במיטות עץ עלובות ומתגלגל בסחי חסר אונים, הייתה מעבר לריגוש.

חיפה. נוף הכרמל בטרם עלות השחר!!! השמיים היו עדיין זרועים כוכבים. בתים מעטים היו מוארים, ואלו נראו ככוכבים נוצצים יורדים מהרקיע ומנסים להתחבר לקרקע. חלקם כבה, אחרים ממלאים את מקומם, ולאט לאט מאחורי הנוף המדהים הזה מצטרפת לה זריחה איטית וחלושה של שמש אדר. קול אחד פתח בשירת "התקווה" וכל מפליגי אניית העצמאות הצטרפנו אליו; ואולי זאת הייתה התקווה המרגשת ביותר שהייתה לי בחיי. שבוע לפני חג הפורים תש"י.

כך זכורה לי פגישתי הראשונה עם "ארץ מולדת".

מהאנייה הועברנו במשאיות לסן לוקס – מחנה קליטה שהיה מחנה צבאי של האנגלים. גרנו בצריף ארוך ובו כ-50 איש. קיבלנו אוכל מוכן שלרוב היה מורכב מלבניה, מרגרינה, ריבה, חלבה ולחם.

כאן בפעם הראשונה פגשנו יהודים מארצות אחרות. כמעט כל האנשים לא דיברו עברית. כולם עולים חדשים. זכורה לי ילדה בערך בת גילי שסיפרה לי כי באו מעיראק, ושם אסרו את אביה ועבר עינויים קשים בבית הסוהר כמו עקירת ציפורניים, ושהם שלמו הרבה מאד כסף כדי להבריח את אביה מבית הסוהר ולברוח כולם יחד לארץ. הייתי אז קטנה ולא הבנתי את משמעות הדברים. היו גם יהודים אשכנזיים שדיברו על השואה, ילדה סיפרה לי משהו על סבון ולא קלטתי את מה ששמעו אוזניי.

כעבור שבוע ,שוב העמיסו אותנו על משאיות והעבירו אותנו למעברת בית ליד, וכאן עשינו הכרה עם ה"אוהל", עליו אני אספר בהמשך.

משנה זו לא זכורים לי אירועים רבים מלבד מקרה בו הייתי חולה ואשפזו אותי בבית חולים. למחרת היום כאשר אמי ואחותי באו לבקר אותי מצאו אותי בידי אישה שעמדה לקחת אותי אליה. אמי צעקה" "זו הבת שלי" סחבה אותי מידי האישה וברחה אתי חזרה לאוהל.

כמו כן זכורה לי ההמתנה של אחותי ושלי בתחנת האוטובוס בבית-ליד; מחכים לאמא שתחזור מהעבודה בנתניה ותמיד הביאה לנו קובייה של חלבה לכל אחת, וזו הייתה טעימה ולעולם לא הייתה חלבה טעימה ממנה.

"האוהל"

מבית ליד, יחד עם אחי אשר בינתיים השתחרר מהצבא עברנו לדירה חדשה "אוהל" במעברת חולון, שם ישבנו, גדלנו, התחנכנו, למדנו, בכינו וצחקנו, חמש שנים תמימות מימי ילדותי.

השכנים שלנו היו עולים מעיראק, מצריים, לוב, פולין, רוסיה, הודו, עדן, תימן ועוד.

זו הייתה תקופת הצנע בישראל. עולים רבים עלו ארצה והיה צריך לחלק את המעט בין כולם. את המזון קבלנו תמורת תלושים בנקודות חלוקה. על התלוש היה רשום שם המוצר והכמות. לדוגמא ¼ חבילת מרגרינה 100 גרם בשר, ¼ קילו סוכר, אבקת ביצים, אורז בן גוריון (אלו הם פתיתים בצורת אורז) וגם חפיסת שוקולד אחת לחודש לשני ילדים.

לא חשבנו שאנחנו רעבים או חסר לנו בגדים או נעליים, כך היה מצב כל תושבי המעברה, אף אחד לא התבייש כאשר חסר לו משהו, תמיד הייתה עזרה הדדית, היום אני זקוק – מחר אתה.

בגדים ונעליים העבירו מהגדולים לקטנים. לא הייתה שותפות, אבל השכנים כולם הרגישו כמו משפחה אחת גדולה.

אבל היו קשיים והייתה מצוקה. הייתה אבטלה רוב הגברים עבדו בעבודות דחק, גברים אשר בחוץ לארץ היו בעלי משרות מכובדות, בעלי נכסים או בעלי מקצוע מיוחד, התביישו בעבודת הדחק אשר נתנו להם או היה להם קשה לעבוד בסלילת כבישים או בבניין שהייתה עבודת כפיים מפרכת, בלי כל המכונות והקִדמה כמו היום. את הבלוקים והבטון היו צריכים להעלות למעלה על הגב ובדליים, ואת השדות והיערות חפרו ונטעו באתים ובטוריה, במקושים סתתו אבנים לכבישים, במחרשות ידניות חרשו שדות.ובכל זאת ולמרות הכול, המדינה הלכה והתפתחה.

שנת 1952 הייתה שנה גשומה מאד, והמעברה נשטפה כולה בזרמי מים אדירים. אהלים נותקו מהיתדות ועפו, אוהלים אחרים התמוטטו ונקרעו מעצמת הרוח. ילדים, זקנים, נשים וטף נשארו מתחת כיפת השמים, הגברים היו חסרי אונים להתמודד עם איתני הטבע בחוסר אמצעים.כל רכושם הדל, שמיכות ומזרוני קש נטפו מים, מעט הכלים ושאר חפצים נסחפו בזרמי המים.

משרד הקליטה עשה כמיטב יכולתו לעזור, אבל המצב רק החמיר, אנשים חלו בשפעת ובדלקת ריאות, רבים נזקקו לאשפוז בעיקר זקנים, חלשים וקטנים. הסוכנות היהודית קבלה החלטה לפנות את כל הילדים מהמעברות ולמסור אותם למשפחות בתל-אביב ורמת גן, עד אשר תחלוף עונת הגשמים.

אחותי ואני היינו בין המפונים, הביאו אותנו לבניין ענק, בממדים של אז או כך נראה בעינינו, מול חוף הים בתל-אביב, נראה לי שזה היה בניין האופרה הישן בתל-אביב. היינו המון המון ילדים, חלק בכו ורצו לחזור להורים, אחרים היו בשקט – אולי מפוחדים – וחלק שיחקו וצחקו כמו ילדים. היינו ילדים ממעברות רבות.

שם קיבלנו בגדים חדשים: שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות פלנל מכופתרות, סוודר, בטלדרס (מעיל קצר), גופיות חמות, תחתונים, נעליים וגרביים. מצוידים כהלכה, פיזרו אותנו בין משפחות, וקיבלנו את הכתובת של האח או האחות כדי שנוכל לבקר האחד את השני.את אחותי הביאו לביתה של הסופרת ימימה טשרנוביץי ובעלה יוסף אבידר שהיה שגריר ישראל בברית המועצות, אותי הביאו למשפחה אחרת, גם הם משפחה חמה, נעימה ומפנקת.

אחותי שהייתה גדולה ממני אמרה לי: "תבכי, תגידי שאת רוצה את אמא, אחרת לא יחזירו אותנו".אני לא בכיתי, אבל היא כל הזמן אמרה: "אחותי בוכה, רוצה את אמא". ואחרי כחודש ימים חזרנו לאמא, הביתה לאוהל.

ושוב חזרנו לאותם קונצרטים ליליים הבוקעים מכל אוהל; ושוב ילד כבן 10 התעורר בלילה בכה וקונן על געגועיו לחתיכת בשר ולטעם של הקוקלה אשר חסרים לו ועל צמותיה של אחותו אשר נגזזו בגלל הכינים, ולצערה החזירו אותה הביתה לצערה בלי להביא לה בגדים. ובלילה סוער אחד, השכלים (תנים) היו רעבים, נכנסו לאוהל וסחבו תינוק ממיטתו לעיני הורים נבעתים.

כאלה היו לילותינו באוהלים.

הפחונים

וביום מן הימים בא הקץ לסבלנו באוהל, והתחיל בפחון. את האוהלים חיסלו והעבירו את דייריהם לפחונים, בדונים וצריפים. אנחנו קיבלנו פחון. פחון זה צריף באורך כ-4 מטר ורוחב 3.5 מטר.

גם הדפנות וגם הגג עשויים מפח גלי כך שבנקודת החיבור בין הגג לבין הדפנות נשארו חורים מסביב. ומשם חדרה הרוח והכתה בנו ללא רחמים. הקור הקפיא את הפח אם נגעת בו בחורף נדבקו לך האצבעות (עד הקיץ) ובקיץ הצריף להט כגחלים בוערות נשמנו חום, וכדי לצנן במעט שמנו צינור מים על הגג ושפכנו מים על הרצפה .

אמי אחותי ואני ישנו במיטה אחת, שהייתה חיבור של שתי מיטות ברזל שהסוכנות נתנה לנו. כמובן אף אחת מאתנו לא רצתה לישון בצד הצמוד לדפנות הצריף. אם זזת תוך שינה או שנכווית בקיץ או שקפאת בחורף. אז מידי פעם התחלפנו במקומות, אבל על פי רוב אני זו שזחלתי באמצע בין אמי לאחותי, כי הכנתי שיעורים בלילה לאור מנורת נפט עמומה והלכתי לישון אחרונה.

אכלנו, שתינו, ישנו ומה בנוגע לשירותים? להתרחץ, לרחוץ כלים? זו כבר חוויה מעולם אחר.

שוטפים כלים

נתחיל בפשוט. לרחיצת כלים היה מתקן ארוך מפח, מותקן מתחת לכיפת השמים ,על רגליות ותעלה להולכת המים המלוכלכים לבור. כעשרה ברזים זה ליד זה מותקנים לאורכו ומדף מעץ מעליו להנחת הכלים הרחוצים. מתקן זה אמור היה לשרת כ-100 משפחות, והיית צריך להמתין בחום ובקור עד אשר יגיע תורך.

תמיד הלכנו בזוגות לשטיפת כלים, האחת תחזיק את הכלים כדי לא להניח אותם על הלכלוך ושאריות האוכל והשומן שסתמו את תעלת המים, והשנייה תרחץ את הכלים ולא פעם באה איזו גברת נחמדה דוחפת את היד מעל הכלים שלך, שוטפת איזה סיר שכולו נוטף שומן וצועקת נו כמה זמן לוקח לך לרחוץ כלים? עם הזמן התקנו ברזים בסמוך לצריף וגם עשינו גינה.

השירותים והדובדבן שבקצפת – המקלחת

ועכשיו השירותים! הם היו כמובן באותו מתחם של המתקן לרחיצת כלים והמקלחות. שניהם מרוחקים מצריפי המגורים. אלו היו בורות עמוקים עליהם הניחו לוחות עץ בהם פתחו 4-5 חורים עגולים וגדולים, ואותם הניחו על הבורות, וכמובן הגג והצלעות היו מפח. הישיבה הייתה ללא מושב פשוט בכריעה ותמיד היה פחד אימים מנפילה לתוך הבור או אולי משהו ידחוף את הדלת והיא תפתח לרווחה, כמו כן משבי הרוח העלו אדי ריחות לאפך והפכו את בני מעיך, ועוד כל מיני סיוטים נמשכו ונמשכו עד אשר עזבנו את המעברה.

ולדובדבן שבקצפת הרי היא המקלחת. עולים רבים זוכרים את הדידיטי אשר ריססו עליהם כאשר הגיעו לישראל כדי לחטא אותם וזה הטביע בהם טראומה ועלבון אשר לווה אותם שנים.

לי יש טראומת מקלחת המעברה, מקלחת אשר אמורה להרגיע את הנשמה והגוף ומשחררת אותך מעמל היום הפכה לסיוט.