מאגר סיפורי מורשת

אני שקדרי יהודית נולדתי לזוג הורים שעלו מתימן מהעיר צנעא. שמה של אמי בניה (בתיה) דוכן, משמעות השם דוכן זה עשן ותמיד הטאבון בבית היה דולק והיה עשן זה היה סימן שתמיד יש אוכל בבית. אבי שמו אברהם זגיר, בתימנית זגיר זה קטן ונמוך והוא נשא את אימי כאשר הייתה בת עשר. הוא היה בן 16, הם לא גרו ביחד. כל אחד גר בחדר אחר בבית הוריו. הוא היה קונה לה מתנות כמו שהיה נהוג באותה תקופה, צימוקים, תאנים, תמרים ושקדים. רק שבגרה  והגיעה לגיל 12 עברו לגור ביחד.

עד גיל 18 ילדה אימי שני ילדים שמתו בתימן. היו לה שתי הפלות, רק בגיל 18 ילדה את אחותי הגדולה יונה, והנה ביום מן הימים הגיע שליח מארץ ישראל.  הוא היה תמני שעלה לארץ ישראל ב –1925הביא להם מפירות הארץ ואמר "זוהי ארץ זבת חלב ודבש" בואו לארץ הקודש, כולם התרגשו והחלו בהכנות. הם לקחו שק עם אוכל יבש ויצאו עם הבגדים שהיו עליהם, הערבים לקחו להם את כל הרכוש שלהם. את העלייה לארץ החלו בהליכה בלילה בשקט. במשך חודשיים  עד  למקום שניקרא "חשד". שם שהו חמישה חודשים, ההליכה במדבר הייתה קשה מאוד. גבתה מחיר כבד של עוני, רעב, תמותה ומחלות רבות. הערבים היו שודדים את מעט האוכל שהיה ברשותם, כשהם היו ב"חשד" כחמישה חודשים הגיעה השמועה שבקרוב עולים לארץ ישראל.

בתאריך 23.11.1949 הגיע היום המיוחל והם עלו על מטוס לכיוון ארץ ישראל הקדושה, למבצע קראו "מרבד הקסמים" כי מבחינתם זו פעם ראשונה שראו מטוס וחוו חוויה מרגשת ונפלאה. המטוס מבחינתם היה כמו שטיח קסמים מעופף.

כשהגיעו לארץ אמי הייתה בת – 20 ואבי בן- 26. הם הגיעו חסרי כל… כל הזהב והרכוש שהיה להם נילקח מהם כשעלו למטוס, נאמר להם שזה משקל כבד למטוס הם היו מאוד תמימים וביצעו כל מה שנתבקשו, כאשר הגיעו לארץ השתכנו במחנה עולים ב' בעין שמר.  שם שהו שנה וחצי באוהלים, הם הגיעו מתימן עם בת שקורים לה יונה שהייתה בת שנה וחצי. באותה שנה היה שלג קר והחיים היו קשים מנשוא.

אני נולדתי ב 4.1.1950 בעין שמר, היה מזג אוויר סוער גשום ומושלג. לאחר מכן שיכנו אותנו במעברה בעגור בירושלים, בגיל שנה וחצי חליתי בדלקת עיניים ואושפזתי בבית חולים בירושלים. אימי הייתה מגיעה כל יום להניק אותי. יום אחד היא הגיעה לבית החולים אמרו לה שאני ניפטרתי אמא לא הסכימה לקבל את הבשורה לא ויתרה עלי ! היא צרחה וצעקה התפלשה על החול מרטה את שערות ראשה. לא הסכימה לעזוב את בית החולים עד שלא מחזירים לה אותי. בבית החולים הייתה מטפלת שראתה את המתרחש ואת צערה העמוק של אמי. החליטה לעשות מעשה, היא ניגשה לאימי ובשקט אמרה לה אני אדאג להחזיר לך את יהודית… אמא ענתה ואמרה אבל לא קוראים לה יהודית קוראים לה נחמה זה השם שאני נתתי לה בשעת הלידה, בדיעבד הסתבר ששינו לי את שמי ליהודית בתעודת הלידה כדי שיוכלו לשלוח אותי לאימוץ. נולדתי עם כתם לידה גדול בזרועי השמאלית וכך אמי זיהתה אותי. ישר חיפשה את כתם הלידה היוצא דופן, אמא סיפרה שהיא לקחה אותי מרכב גדול ובו היו עוד תינוקות… הרכב כבר היה לקראת יציאה…

בשנת- 1951 עברנו לאבן יהודה וגרנו באורוות סוסים. ללא תנאים סניטריים וללא מים. שם אחי הקטן עמרם נולד. לאחר בקשות מרובות ומאמצים העבירו אותנו לאוהל משותף עם עוד חמש משפחות. היה מאוד קשה. משם עברנו לאוהל משפחתי קטן וחיינו בו 3 שנים , היה  קר מזג אויר סוער  ולא להאמין ששרדנו את התנאים האלו. בשנת 1952 הוגשה בקשה לדירה . קיבלנו את הדירה בשנת 1954 יחד עם אח של אבי, דירת חדר בשיכון באבן יהודה,  בדירה זו נולדו שתי האחיות שמותיהן: "ליאורה ודליה חיינו 7 נפשות בחדר. אומנם זו הייתה דירת חדר אבל לא היו ברזים ואת המים היינו מביאים מברז מרכזי שהיה בשכונה. היינו סוחבים פחי מים לבישול ושתייה, את המזון בישלנו בפתיליות. בשנת- 1951עברנו לאבן יהודה וגרנו באורוות סוסים. ללא תנאים סניטריים וללא מים.

שם אחי הקטן עמרם נולד. לאחר בקשות מרובות ומאמצים העבירו אותנו לאוהל משותף עם עוד חמש משפחות. היה מאוד קשה. משם עברנו לאוהל משפחתי קטן וחיינו בו 3 שנים היה  קר מזג אויר סוער ולא להאמין ששרדנו את התנאים האלו. בשנת 1952 הוגשה בקשה לדירה. קיבלנו את הדירה בשנת 1954 יחד עם אח של אבי, דירת חדר בשיכון באבן יהודה, בדירה זו נולדו שתי האחיות שמותיהן; ליאורה ודליה חיינו 7 נפשות בחדר. אומנם זו הייתה דירת חדר אבל לא היו ברזים ואת המים היינו מביאים מברז מרכזי שהיה בשכונה. היינו סוחבים פחי מים לבישול ושתייה, את המזון בישלנו בפתיליות. כמובן שגם חשמל לא היה וכל ערב היינו מדליקים את העששיות עם נוזל דליק שניקרא נפט,

היה קצת פיח וקצת ריח לא נעים אבל זה הישרה הרגשה של חמימות במשפחה וזה מה שהיה אז בתקופה ההיא. כדי להתקלח היינו צריכים לחמם מים בדוד מאלומיניום היינו שמים עצים או קרשים כדי לחמם את המים שבדוד. לא היו מקלחות היינו מתרחצים  בגיגית פח גדולה שקראנו לה "פיילה" ואת המים אחרי המקלחת  היינו שומרים לכביסת הבגדים. את הבגדים היינו תולים על הגדרות כי לא היו חבלים במתחם הבית שלנו. אבי בנה לאמי טאבון מחוץ לבית ושם הייתה אופה לנו פיתות ומאפים טעימים. אבי עבד בפרדס אצל משפחת זלינגר ולצערי הוא ניפגע ברגלו מטרקטור ושכב שנה בבית להחלמה. כשהחלים קנה אתון ועגלה והיה לעגלון  ועבד בפרדס אצל משפחת ריכטר  ובפרדס היה מזבל את העצים בזבל כימי כתוצאה מזה חלה באסטמה וניפטר בגיל 65. אמי לא עבדה מחוץ לבית היא הייתה משוררת וזמרת ומשמחת חתן וכלה בחינה ובחתונה וכך הייתה מתפרנסת.

אמי מצד שמאל בתמונה שרה באירוע  חינה שם היא שרה שירים לכלה

כשגדלתי וסיימתי את בית הספר היסודי נרשמתי לסמינר למורות וגננות בבני ברק "באור החיים". עבדתי כדי לממן את הלימודים כשסיימתי לא הצלחתי לקבל עבודה ולא התעצלתי והלכתי שוב ללמוד בבית ספר לאחיות, במשך 42 שנה עבדתי בבית החולים בלינסון במחלקת אורטופדית.

בתאריך 16.10.17 ניפטרה אימי בשיבה טובה כאשר הייתה בת 93 עם על הקשיים הייתה לה שמחת חיים, אנחנו כילדים היינו מאושרים שיחקנו בחמש אבנים בקלאס ובמחבואים תמיד עזרנו ודאגנו אחד לשני. זו הייתה אהבת זולת אמיתית. בגיל 20 נישאתי לניסים שקדרי, נהג אוטובוס בדן ולנו 3 ילדים, בשנת 2013 קיבל בעלי אירוע מוחי ובמשך 12 שנים סעדתי אותו עד ליום פטירתו ב 24.6.2015.

למרות  כל הקשיים שהיו לי אני אדם אופטימי וחיובי ותמיד אומרת שיש להסתכל קדימה ולחייך אל העולם, יש לי 8 נכדים שמותיהם; שיר, נועם, הדר שהיא נכדתי השלישית מביתי קרן ויחד איתי כותבת את הסיפור, פאר, אורי, שגב,  דניאל ויהב הקטן. אני פעילה מאוד בתחום הצפרות, מתנדבת בביטוח לאומי ולומדת ספרדית שמחה וגאה במשפחתי ומאושרת בחלקי כמו שנאמר "איזה הוא עשיר השמח בחלקו".

הזוית האישית

יהודית: הרגשתי שזהו הזמן הנכון להשתתף פרוייקט זה, בעקבות מותה של אימי בחודש בו התחיל הפרוייקט. הרגיש לי כסגירת מעגל, חיזק את הקשר האישי הרגשי עם הדר הנכדה היקרה.

הדר: לדעתי זה חיזק את קשר האהבה הגדולה והעמוקה לסבתא היקרה שלי.