מאגר סיפורי מורשת

כמיהה לירושלים

בשנת 1950 בערך, הגיעו "שליחי ירושלים" לעיר מגוריי, בשם עראק, שבאיראן. שליחי ירושלים כך כונו באיראן פעילי הציונות שפעלו להגברת העלייה למדינת ארץ ישראל הצעירה. למעשה זו הייתה הירייה הראשונה לחשוב ברצינות על עלייה.

אבי יוחנן בדק אפשרויות כיצד אפשר לעלות לישראל. אז הוסבר לו, שעליו להיכנס למחנה מעבר [בטהראן] לתקופה מסוימת, לא נאמר לו מה משך הזמן. אבי שאל האם יש דרך אחרת. הוסבר לו שכן, ונאמר "לו שעליו לרכוש כרטיסי טיסה, ואז יוכל לעלות לירושלים" [כך נאמר במקור, כאשר הכוונה לעלות לישראל"] כך עלינו ארצה.

את עשרת הימים הראשונים לאחר העלייה ארצה שהיינו במחנה עולים ליד חיפה. המחנה נקרא שער העלייה, משם עברנו למעברה בשם זרעין, בעמק יזרעאל. למעברת זרעין בעמק יזרעאל הגעתי בגיל שתיים עשרה ושם עם כמה נערים בגילי היינו משוטטים בסביבה קרובה ושם ראיתי מטע של סברס הנערים שהיו איתי שהיו כמה זמן לפני במעברה. אמרו לי שהפרי הזה טעים מאוד אני בלי שום עזרים לקחתי את הסברס וקילפתי אותו בידי והתחלתי לטעום את הפרי ואז קלטתי שהנערים צוחקים הבנתי שפה נפלתי. מלא קוצים בשפתי ובלשון וזאת הייתה חוויה לא נעימה במעברת זרעין היו שתי כיתות לימוד בלבד היינו נכנסים לכיתה בגיל שש עד גיל ארבע עשרה בזמן לימוד שיעור עברית הייתי בכיתה בשיעור חשבון המורה היה מבקש לצאת החוצה. כך שהייתי לומד עברית שעה ביום בלי מחברת ועיפרון.

משם עברנו לשכונה בשם עפולה עלית לצריף שוודי מעץ. עם מים זורמים בלי חשמל כמובן. אף בית ספר לא רצה לקלוט אותי בתחומו. בגלל הגיל ושם נרשמתי לבית ספר מקצועי בשעות הערב הדגש היה על מקצוע פיזיקה מתמטיקה וחשמל. בשעות היום התחלתי לעבוד בתור נער שוליה במקצוע חשמלאי. כך למדתי, עבדתי עד להתגייסותי לצבא 18-11 1958. בהתחלה הייתי בגיבוש של צנחנים מאוד קסם הכומתה והנעליים האדומות לאחר כמה ימים קלט אותי קצין מחיל שריון שהסביר לי ששריון זה עוצמה וזה מוגן.

הכלי הכבד הזה ישמור עליך לכן עברתי לחיל השריון טירונות רגילה ולימוד מקצועות של חיל השריון.  הוסמכתי לתפקיד מפקד טנק וסמל מחלקה.   מקצועות השריון הם תותחן, טען קשר, נהג טנק, ומקלען, שבועיים לפני שחרורי מהצבא המפקד שהעריך אותי אמר לי שמע אני רוצה לתת לך צ'ופר אתה מחר בבוקר יוצא עם קבוצת חיילים לקורס נהיגה.  אתה אחראי עליהם מבחינת משמעת עם הצלחת להוציא רישיון נהיגה זה הצ'ופר שלך אזי הרווחת ביום שחרורי מהצבא עצרתי טרמפ שקרוי קומנדקר הנהג לא ווידא שאני עליתי מאחור הוא התחיל לנסוע ואני רגל אחת בתוך הקומנדקר ורגל השנייה בחוץ ואני נגרר על הכביש בערך שלושים ארבעים מטר הצלחתי לחלץ את עצמי בכך שהוצאתי את הרגל שהייתה בתוך הקומנדקר אחרי האוטו הזה נסע אוטו צבאי והוא ראה את המקרה לקח אותי לבסיס שם קיבלתי טיפול במרפאה לאחר חבישה סידרו לי להגיע למחנה שחרור.

השתחררתי מהצבא בתאריך 25 מאי 1961 ובשנת 1964 נרשמתי ללימודים לסיים בגרות. למדתי בגרות בערב וביום המשכתי לעבוד בתור חשמלאי בכל מקום שהיה נחוץ. באיחוד במפעל ולטקס שזה מפעל לבדים ומשם נכנסתי למשרד הדואר. מלחמת ששת הימים הייתי חייל מילואים בחיל השריון בחטיבה 45 של משה בר כוכבה כינוי [בריל]  עם פרוץ המלחמה נכנסנו לפאתי ג'נין הוא בדמדומה בוקר עברנו בשדה עם עצים ושם הבחנתי בתותחים שלידם לא היה נפש את המידע העברתי למפקד והוא הסביר לי שהחברה שלנו היו לפנינו ופירקו את התותחים כך הבנתי שהתותחים

לא מזיקים כעבור 10 15 דקות בערך שנכנסנו לשדה פתוח התחילה הפגזה איומה ורעשנית על הטנקים שלנו [מסתבר שאלה התותחים שקיבלתי דיווח שטיפלו בהם] הטנק שלי נפגע בין הראשונים כמו חן יתר הטנקים היו כמה נפגעים בנפש ואני עקב ההדף נזרקתי החוצה מהטנק על הרצפה. כעבור זמן לא יודע כמה זמן נשכבתי על הרצפה לאחר שהתאוששתי מההלם הרגשתי שאני פצוע ביד ובגב כל הזמן הזה ירו עלינו במקלעים לאחר שבחנתי את השטח ראיתי ממרחק של300 400 מטר מבנה והתחלתי לזחול על מנת לחפש מחסה בזמן שזחלתי הבחנתי בקצין מהטנק השני שנפגע פצוע פציעה קשה הזרוע שלו הייתה תלושה אני זוכר שאמרתי לו תתכופף ותזחל והוא אמר לי תזחל אני חייב לשתות מים הוא היה

מאבד הרבה דם הוא פקד עלי להביא ג' ריקן מים על מנת להשקות אותו זחלתי לכיוון הטנק שהיה כל רגע פיצוץ עקב הפגזים שהיו בתוכו בקושי רב התרתי את הרצועות של הג'ריקן שהיה קשור על הטנק כך זחלתי לכיוון גדי הפצוע השקתי אותו במים כמות עצומה של מים הוא שתה ומשם המשכנו לכיוון המבנה. בתוך המבנה היו מספר חיילים חלקם פצועים חלקם לא פצועים. זוכר אני שבתוך המבנה היה חבית מלא מים אם עובש למעלה לאחר שהזזנו את שכבה עם המעופשת כל חיל שהיה יכול ללכת ולשתות שתה הפצועים שלא יכלו לנוע השקנו אותם מבית המבנה לאחר מכן המבנה קיבל כינוי בשם בית המשאבה בעמק דותן ליד ג'נין

עקב הפציעה אושפזתי בבית חולים העמק בעפולה. התפשטה שמועה שמשה תווקולי נפצע אחרים אמרו שהוא נהרג לקחתי יוזמה מהחברים בעבודה שבאו לבקרני בבית החולים ביקשתי שייקחו אותי להורי שגרים בקרבת המקום אכן נסענו לכיוון בית הוריי הרגע הזה זכור לי שכולנו חלמנו באיחוד אמי חשבה שהיא חולמת המפגש היה מרגש וטעון. קדומני למחרת הפלוגה שלי נסעו לכיוון רמת הגולן דרך בית חולים העמק ששוכן על ציר התנועה לכיוון רמת הגולן לפתע אני רואה את חיילי המילואים נוסעים לרמה ביקשתי לעצור לכמה דקות בצד על מנת שאוכל להחליף את בגדי בית חולים למדי צבא וכך היה באותו זמן היה לי חברה בשם רבקה שהיא באה לבקר אותי בבית החולים ומה היא רואה שאני מטפס על הרכב יחד עם החיילים זוכר שהיא אמרה לי אם אתה נוסע איתם לרמת הגולן אז אני לא מדברת אתך המלחמה נגמרה ואותה חברה בשם רבקה היום היא אם שלושת ילדי שי, אביו של עמרי, אחות  לשי בשם איילת, ואח בשם יוחאי, שאלו הדודים של עמרי. באנו בברית הנשואים בתאריך 59 1968ואבא של הנכד עמרי שי נולד 66 1969

בשנת 1971 נקראתי לשירות מילואים הציבו אותי בתעלת סואץ בתור פינוי פצועים על ידי טנקים שהכינו אותם למטרת פינוי כל החיילים היו בשירות סדיר רק אני והחבר שלי היינו אנשי מילואים כך שהיינו משתתפים בכל התפקידים שהיו מוטלות על המוצב בשטח המוצב ומסביב לא היה רגע בלי פעילות צבאית זוכר אני שהגיע צוות בידור למוצב וההופעה מטבע דברים התבצעה בשטח מוגן שזה חפירה בתוך האדמה והנה מוצא אני את עצמי יושב על המיטה והמופע מתחיל. אני ואומן. וכך הוא התחיל ואמר אני לא יודע לשיר ולא לנגן. אבל אני יודע מה צריך בן אדם. מילה טובה וחיוך קטן וזה הכול בזמן כזה שאתה יושב לבד מול אמירה כפי שהוא אמר אתה מבין היטב שזה אמירת פצצה שיכולה לשנות את הגישה שלך לכל החיים כמובן מסביב כל הזמן היו הפצצות על המוצב וכך אני עושה וחושב שזה הדרך הטובה. גם בנערותי לא התייחסתי לדברים שליליים  בכלל ראיתי את העיקר בחיים היתר לא שלא היו בעיות או דברים שליליים בחיי היו ועוד איך היו מה צריך בן אדם משפחה והרבה חברים בכל מקום משפחה והחברים נותנים הרבה אושר ובריאות במהלך החיים צריך רק לרצות ולראות את זה ברגע שתתחילו זה יבוא העיקר להיות אופטימי ולראות רק את הטוב.

הזוית האישית

עמרי אני חושב שסבא עבר הרבה דברים בחיים שלו קשים וגם טובים והוא עבר את הכל משה הצלחתי ומקווה שהברתי חלק מהאירועים שהיו בחיי פעם ראשונה שזכיתי להעביר את כל הקורות לעמרי ומקווה שזה ישמש את כל הדורות הבאים.