מאגר סיפורי מורשת

החיים בשנות ה- 40 בישראל (לפני הקמת המדינה) היו שונים, הילדים חושבים באופן טבעי

שמה שיש היום היה גם אז אבל זה לגמרי לא נכון.

אני נולדתי בשנת 1936 זאת אומרת לפני 77 שנים. גרנו בירושלים בשכונת רחביה. שכונת

רחביה נחשבה כשכונה יוקרתית, אבל זהו רושם מוטעה. כמעט כל מה שיש היום לא היה אז

גם בשכונת רחביה.

לא היה טלפון חוץ מלאנשים בודדים. לא היה מקרר חשמלי אלא ארון קרח. את הקרח היו

קונים מעגלת קרח בבלוקים ומניחים אותו בארון קרח עד שהקרח היה נמס ואז היו קונים בלוק

חדש. לא היו מזגנים, לא היה רכב פרטי חוץ מלאנשים מאוד עשירים שבשכונה שלי היו ממש

בודדים. לא הייתה טלוויזיה, לא היו מכונות כביסה. את הכביסה היו עושים ביד בגיגית גדולה

שקראו לה פיילה. לא היו רמזורים משום שהיו מעט מאוד מכוניות. לא היו מגרשי משחקים

ושחקנו ברחוב. לא יצאנו לטייל עם ההורים בטבע משום שלא היה להורים רכב והייתה גם

מתיחות עם השכנים הערבים.

לא הייתה אנטיביוטיקה ולבתי חולים הגיעו אנשים רק במקרים מאוד קשים.

אני חליתי במחלות שנחשבות כיום כמחלות קשות, דפטריה ובסקרלטינה. כיום מחלות

קשות שמצריכות אישפוז בבית חולים. את המחלות האלה עברתי בבית.

הישוב העברי מנה אז 600,000 איש שזה פחות מעשרה אחוז של התושבים היהודים

בישראל. למרות זאת הילדות שלי הייתה ילדות מאושרת. חוץ ממשחקי הרחוב הלכנו

לעיתים רחוקות לקולנוע, בגלל שמחיר הכרטיס היה יקר. רוב הסרטים היו בשחור לבן.

התרגום מאנגלית לעברית לא היה בגוף הסרט, אלא בהקרנה בצד ולעיתים קרובות לא

היה שילוב בין הדיבור שבסרט לבין התרגום, אז הקהל היה צועק למקרין שישים לב.

לפעמים, הקהל היה צועק " את הכסף" זאת אומרת להחזיר את הכסף ששולם בעד הכרטיס. אנשים כמעט שלא נסעו לחוץ לארץ, לא בתקופת מלחמת העולם השנייה וגם לא לאחר מכן

משום שהנסיעה הייתה מאוד יקרה והיא התאפשרה רק באוניות נוסעים כך שהפלגה לאירופה לכיוון אחד הייתה אורכת כשבעה ימים ולארצות הברית כשבועיים. במילים אחרות הנסיעה לאירופה וחזרה הייתה אמורה להיות בת כחודש ימים.

בחופש הגדול ההורים שלחו אותי לדודה שלי בתל- אביב כדי שאשתזף בחוף הים. אז

הייתה סברה שהשיזוף מאוד בריא. דבר שכיום נחשב כלא בריא ואפילו מסוכן לעור. הדודה

שלי ניסתה להאכיל אותי בדייסה שנקראת קוואקר. הדייסה הזו כל כך הגעילה אותי שהייתי

מקבל התכווצות מעיים רק למראה הדייסה. הדודה שלי התבאסה משום שחשבה שאני אחזור

להורים שלי כחוש.

אני זוכר, שפעם פרצו גנבים בלילה לדירה שלנו שהייתה דירה שכורה וגנבו סדינים. אמא

שלי בכתה מרוב צער. סדינים נחשבו אז כדבר בעל ערך. אם היום היו ת