מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא עליזה חיה. בעבר, קראו לי עליה (עליזה), ואת השם חיה, הוסיפו לי בהוראת רב לפני עשרים ואחת שנה, כאשר חליתי ועברתי ניתוח, וב"ה החלמתי.

נולדתי בשנת 1943 בעיר סוס שבמרוקו.

כילדים שיחקנו אז משחקים שונים בשכונה, המותאמים לפירות העונה… שיחקנו עם גרעיני הפירות -אגוזים, גוגואים… וגם גולות, כמו שיש היום. משחקים קנויים כמובן שלא היה בנמצא.

התגוררנו בבית גדול ממדים ובו היו הרבה חדרים, בישלנו על מנגל עם פחם. בעיר סוס אומנם לא היה לנו ים, אך היו הרבה נהרות. מדובר על התקופה שלפני המצאת מכונת הכביסה…היו נשים שכיבסו את בגדיהן באותם נהרות, אך אנו העדפנו לכבס בבית בגיגית.

מקלחות ב"ה כבר היו אז כמו היום.

הוריי היקרים, אבי מסעוד ואימי ימנה ז"ל, היו עסוקים לפרנסתם בעיסוקים שהיו מקובלים באותה התקופה באיזור- אימי הייתה תופרת, ואבי היה לוקח את הבגדים שתפרה ומוכר בשווקים. אימי תפרה את הלבוש המיוחד למרוקאים- הכיפתן- חלוק, הנראה פתוח עם מכנסיים רחבות למטה. היא תפרה גם את הלבוש המיוחד לנשים במרוקו. בכלל, לבוש הנשים היה צנוע מאוד.

אבא נהג ללבוש את אותו כיפתן. אמא גם היא, נהגה ללבוש את בגדים המרוקאיים של הנשים.

את העופות או הבשר היו קונים חיים בשוק, ואבי היה מביאם לשוחט שהיה בשכונתנו. אחרי השחיטה אבי, שהיה מומחה במלאכת הניקור, היה מנקר את הבשר. אחר כך הייתה אימי מכשירה את הבשר או את העוף במים ובמלח לפי כל כללי ההלכה.

לפני החגים היינו מתארגנים מספר משפחות וקונים עגל ולאחר הכשרתו ע"י הוריי הוא חולק בין אותן משפחות. בשוק היה ניתן לקנות גם דגים, פירות וירקות.

גרנו בשכונה יהודית, כל חבריי היו שומרי תורה ומצוות.

בשעות הפנאי הייתי עוזרת לאמי בניקיון הבית ובתפירה. אני למדתי את מלאכת הסריגה, הייתי סורגת סוודרים, צעיפים, אפודות ועוד… אבי היה מוכר זאת יחד עם הבגדים שתפרה אימי בשוק.

הנשים והבנות היו בבית, לא היו בתי ספר לנשים, ככתוב : "כל כבודה בת מלך פנימה".

הבנים למדו בתלמוד תורה שהיה ממוקם בבית הכנסת. בעירנו היו בתי כנסת רבים. חברי הקהילה שמרו כולם תורה ומצוות והקפידו על קלה כבחמורה.

הקהילה היהודית הייתה מפותחת מאוד, חברי הקהילה היו נפגשים זה עם זה בבית הכנסת, והנשים בשבת היו מצטרפות.

בתקופת השואה (1943) הגיעו הגרמנים לרשום את שמותיהם של הילדים היהודיים בעירנו. כדי להצילם, החביאו ההורים את הילדים אצל השכנים הערביים שהיו איתם בידידות טובה, כי הגרמנים חיפשו יהודים בלבד ולא הזיקו לאוכלוסייה הערבית. בתקופה זו שלפני השואה, הייתי עדיין קטנה אך כשגדלתי, הרבו הוריי לספר לי על כך.

נישאתי בגיל 16. אימי מספרת, שהיא נישאה בגיל 7!!! הילדות, לא היו רוצות ללכת לבית בעליהן… לכן,היו מחכים שתירדמנה, ואח"כ לוקחים אותן לבית בעליהן.

לאחר נישואינו עברנו לקזבלנקה.

עלינו לארץ ישראל בקיץ 1963. סידרנו את הדרכונים אנחנו והוריי בעיר קזבלנקה, אבל רק אנחנו קיבלנו אישור יציאה. יצאנו מקזבלנקה באניה לאיטליה, ומאיטליה במטוס ללוד, מלוד הגענו במונית לאשקלון. עלינו בהיותי אמא לתינוקת בת חודש, אך כמובן שעובדה זו לא הפריעה לי או דחתה את תוכניותינו-רצינו מאוד להיות בארץ ישראל-ארץ אבותינו.

הוריי עלו גם הם כעבור שלושה חודשים והתיישבו בבאר שבע.

ברוך ה', לא היו לנו בעיות שפה…כשהגענו, נעזרנו באנשים שיתרגמו, ולאחר תקופה קצרה, ידענו את השפה כולה. התרגשנו מאוד כשהגענו לארץ ישראל!

הסוכנות רצתה לשכן אותנו בצריפים, אך לא הסכמנו, התעקשנו לגור בבית, וכך היה. קיבלנו בית שבנייתו עדין לא הסתיימה, הדירה היתה ב"בלוק", לא היו בה חלונות ודלתות, אך היינו מאושרים.

כעולים חדשים, הרגשנו מאוד טוב. הוותיקים קיבלו אותנו בצורה יפה ומכובדת. בארץ נולדו לי עוד עשרה ילדים, וב"ה יש לי מהם הרבה נחת.