מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

כל יום הלכנו לבית הקרח לקנות שליש בלוק קרח

מנהלת ביה"ס אירנה גביזון מברכת
קשר רב דורי ביה"ס קורצ'אק
אמו תפרה לו על הגופייה לירות מזהב לביטחון

סבתא דליה כהן לבית קמחי מספרת:

נולדתי בשנת 1952 , בת שלישית להורי- אלגרה וסימן- טוב קמחי ולאחיותיי, לאה ז"ל ופנינה. אבי: יוצא טורקיה- איסטנבול, אמי- יוצאת יוון- סלוניקי אבי עלה לארץ ברגל דרך סוריה , אמו תפרה לו על הגופייה לירות מזהב לביטחוןעל מנת שברגע שלא יהיה לו כסף, ימכור אותן ויוכל להמשיך הלאה.

אמי עלתה באניית במסגרת עליית נוער של נערות ונערים הורי נפגשו בקיבוץ "הגושרים" בצפון, התחתנו וגרו בשכונת פלורנטין בתל אביב , בחדר אחד, כאשר מטבח ושירותים היו משותפים לכל הדיירים.

בילדותי גרתי בשכונת "שפירא" בצריף עץ, כאשר שאלו איפה גרה משפחת קמחי, הסימן היה הצריף המצוחצח ביותר והלבן ביותר בשכונה. כל יום שישי אמי הייתה נוהגת לסייד את הצריף מבחוץ בסיד לבן, מסביב עציצים העשויים מקופסאות שימורים עם פרחי העונה.

אבי עבד כמחסנאי בחברת תובלה "המניע", אמי הייתה עקרת בית, בשלנית ואופה למופת ריח הבורקס שהייתה אופה , היה עולה למרחקים, בורקסים מכל המינים ממולאים בגבינה, תרד וחצילים.

כמובן וכמנהג אותם ימים, בתחילה לא היה לנו תנור אפייה בבית (וגם לא מקרר) ועל מנת לאפות את הבורקס נהגנו ללכת לתנור מרכזי שהיה בשכונה, בנוסף, נהגנו להביא לתנור זה סירים עם אוכל ממולאים במגוון מטעמי יוון: גיבץ', מוסקה, עלי גפן ממולאים באורז ועוד שאר ממולאים ומטעמים. כיוון שלא היה מקרר חשמלי, נהגנו כל יוםללכת לבית הקרח בשכונה על מנת לקנות שליש בלוק קרח אפילו בשבתות הלכנו להביא בלוקים של קרח.

זוכרת אני שבאירועים נהגנו למלא את האמבטיה בקרח כדי שנוכל לקרר שתייה לאורחים. הבית היה, כאמור,צריף עץ דל, אך הייתה בו הרבה שמחה והתארחו אצלנו אורחים כולל אורחים שהגיעו מחו"ל- טורקיה.

אחותי הבכורה- לאה גדולה ממני בעשר שנים ואחותי האמצעית- פנינה גדולה ממני בחמש שנים. פנינה ואני ישנו באותה מיטה ושיחקנו במשחקי רחוב: חבל, קלאס, שבע אבנים, גוגאים (גרעיני משמש) בהיותי בת 5 עברנו לגור בעיר גבעתיים בדירת שיכון בת 3 חדרים.

בעיר גבעתיים, התחלתי ללמוד בכיתה א' כיוון שהמשפחה הייתה משפחה מסורתית, בית הספר היסודי אליונרשמתי הינו בית ספר ממלכתי דתי- "עציון" בהיותי בכיתה ב', בת 8 , אחותי לאה נישאה בגיל 18. בגיל 9 כבר הייתי דודה לאחיין מקסים ויפה בשם – רון.

בבית ספר עציון סיימתי 8 שנות לימוד ובאותה תקופה הייתי חברה בתנועת "בני עקיבא". לאחר בית הספר היסודי, עברתי ללמוד בבית ספר תיכון "אלפא" למקצועות הפקידות. באותה תקופה המצב הכלכלי בבית היה לא טוב, משום שאבי חלה במחלת לב ממושכת ואמי נאלצה לצאת לעבוד ב"משק בית" כמו כן, גם אני , לאחר שתי שנות לימוד ב"אלפא" יצאתי לעבוד על מנת לעזור בפרנסת המשפחה.

התחלתי לעבוד בגיל 16 בבנק "אגודת ישראל" כפקידה, שם עבדתי עד גיל 17.5 ואז פוטרתי כיוון שהגעתי לגילצבא. לצבא לא התגייסתי, מאחר ואבי סבר שלא יאה לבנות להתגייס לצבא, שמא לא תתקלקלנה. בתקופה זואחותי האמצעית פנינה התחתנה ואני נותרתי בת זקונים יחידה בבית הורי. הורי רכשו קיוסק ב"גבעת רמב"ם" , שכונת יוקרה בגבעתיים ומצבנו הכלכלי השתפר במעט. מבחינה חברתית נהגתי להיפגש עם חברים , כולם מסורתיים , מה שמכונה "כיפה סרוגה"

המועדון החברתי שלנו התקיים בעיר בני ברק , במועדון זה נהגנו לרקוד כל מוצאי שבת לצלילי תקליטי ויניל. רק לאחד מהחבר'ה שלנו היה פטיפון, אותו נהגנו לנייד ממסיבה למסיבה. לחברים היו קטנועים- "וספות" , בכלי תחבורה זה הם היו מחזירים את הבנות לביתן.

בגיל 17 הכרתי את בעלי לעתיד- שמעון. חברתי שעבדה בבנק לאומי בסניף תחנה מרכזית הכירה בינינו.כיוון שאני ממוצא יווני טורקי ובעלי ממוצא עיראקי ממשפחה מרובת ילדים, עובדה זו לא מצאה חן בעיני הורי ולכן, בתחילה הם הביעו התנגדות לחברות ביננו. למרות זאת, לא ויתרתי ונפגשתי עמו בסתר. לאחר תקופה מסוימת בעלי הגיע להורי והסביר להם שהוא רק עיראקי "אך לא ערבי. לאחר שנתיים נישאנו באולמי "היכל הפאר" בתל אביב, בחתונה מפוארת עם זמר יווני –"בואנו אליעזר" לאחר נישואי עברנו לגור בבת – ים, בדירה בת 2.5 חדרים.

בגיל 20 נולדה בתי הבכורה – גילת, הקרויה על שם אמי- אלגרה. (משמעות השם אלגרה בשפת הלאדינוהתרגום הוא שמחה.  שמחה זה גיל ולכן  קראנו לה גילת. עם לידה התפטרתי מעבודתי כפקידה בבנק דיסקונט , משום שבעלי חשב שעדיף שאני אגדל את הילדה ולא מטפלת.

שלוש שנים לאחר מכן (בשנת 1975 ) ילדתי את בני – מני (מנשה- הקרוי על שם חמי ) כיוון שהיו לי לידות קשות (שאף סיכנו את בריאותי) , ילדתי רק 2 ילדים, חבל !!!!!

חיי הנישואין שלי הינם חיים טובים, בעלי ואני משתפים פעולה בכל דבר ועניין לאחר שהילדים גדלו וישבתי בבית עשר שנים, יצאתי שוב לעבוד כמזכירה רפואית ב"בריאות הציבור"- טיפת חלב בבת- ים, שם עבדתי עד שבתיבכורתי ילדה את בנה הראשון ונכדי הראשון- היקר- אופק.

בגיל 49 פרשתי מעבודתי על מנת לגדל את נכדי אופק ביחד עם בעלי. באותה תקופה עברנו לגור בוילהבראשון לציון, בה אנו גרים גם כיום. שמונה שנים גידלנו את אופק בשמחה, עד שאמו עברה לעיר רמת גן. בינתיים בני מני, התחתן והביא לעולם זוג תאומים מקסימים: איתי והראל. אנו נוהגים לסייע גם לבני ולכלתי בגידול הילדים. בימים אלו אנו מצפים לנכד נוסף מבתי גילת, אמו של אופק ומאחלים לעצמנו: בריאותוזקנה טובה.

אושרנו שזכינו להשתתף עם נכדנו בתכנית "הקשר  הרב דורי". " מזקנים אתבונן,  בביה"ס קורצ'אק  ברמת גן תודתנו למורה רווית על התמיכה והסבלנות לאורך כל הדרך.

דליה כהןתשע"ג

מילון

"כיפה סרוגה"
ישנו בימנו דווקא עניין למי שדתי לאומי שילך דווקא עם כיפה סרוגה, שהרי היום הכיפה, מסמלת גם השתייכות לקבוצה מסויימת, בעוד שכיפה שחורה מסמלת השתייכות למגזר החרדי, כיפה סרוגה מסמלת השתייכות לזרם הדתי לאומי.

ציטוטים

”בילדותי גרתי בשכונת "שפירא" בצריף עץ“

הקשר הרב דורי